"לפני תשעה חודשים וחמישה ימים, ב- 30 בדצמבר 2003, בערך בתשע בערב, זמן קצר אחרי שהתיישבתי עם בעלי, ג'ון גרגורי דאן, לאכול ארוחת ערב ליד השולחן שבחדר המגורים של דירתנו בניו-יורק, עבר כנראה ג'ון אירוע כלילי מסיבי פתאומי שגרם למותו. בתנו היחידה, קווינטנה, שכבה בחמשת הלילות שקדמו לכך חסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ..  . מה שנראה כשפעת דצמבר שהיתה חמורה דיה כדי להבהיל את קווינטנה לחדר מיון בבוקר חג המולד, התפתח לדלקת ריאות והלם זיהומי. בספר הזה אני מנסה למצוא היגיון בתקופה שבאה לאחר מכן, …" (עמ' 10)

ג'ון דידיון היתה נשואה לג'ון גרגורי דאן ארבעים שנה. במהלך ארבעים השנים הללו, למעט תקופות קצרות מאד לא נפרדו. שניהם כתבו ועבדו בביתם, כל אחד בחדר העבודה שלו / שלה, והעבירו אחד לשניה לסקירה ולחוות דעת. יחד כתבו מספר תסריטים ועבדו על פרוייקטים נוספים. מין סימביוזה מופלאה בין שני אנשים שהמלה הכתובה היא לחם חוקם, ויש להם זה את זו, ויש להם ילדה משותפת, וחברים וחיים מלאי עניין, ופתאום הכל מתהפך. הכל נפסק בבת אחת.

"את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים." (עמ' 56 ובעוד מקומות לאורך הספר.)

כן, כך, בין התכניות לראש השנה המתקרב, הדאגות לבתם, שאך נישאה לא מכבר, המאושפזת במחלקה לטיפול נמרץ, חסרת הכרה, בגלל שפעת שהסתבכה, פתאום נפל ומת. ובכן, לא לגמרי פתאום, משום שהיה לו "עבר" של בעיות לב, שטופלו לאורך השנים, ונפתרו פחות או יותר, והמוות היה אמור להגיע מתישהו, בגלל אותן בעיות לב. אבל מתישהו, מעולם לא נראה באמת קרוב, או סמוך, או כמו משהו שצריך להתכונן אליו, אלא רק נמצאת אי שם בירכתי התודעה הידיעה שיש איזו בעיה רפואית שעתידה, או לא, להביא עליו את מותו ביום מן הימים. לא משהו שאפשר באמת להתכונן אליו, וודאי לא כשהקרבה בין השניים כל כך הדוקה, עד שהחיים לבד הם בכלל לא משהו שאפשר לדמיין.

דידיון, אשה שהמלים הן עצם מהותה, החליטה, אולי כדי להבין, אולי כדי להקל, אולי משום שהמלים הן מה שהיא עושה, לתעד את מותו של האיש עמו חלקה את מרבית חייה הבוגרים עד אז, ואת השפעות המוות הזה על חייה.

"קווינטנה אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ בבית ישראל נורת' ב- 25 בדצמבר 2003.

ג'ון מת ב- 30 בדצמבר 2003." (עמ' 73)

אחרי שמת, ובתוך כל הכאוס הכללי של מותו של אדם מאד מאד קרוב, נדרשה עדיין תשומת לב ומחשבה לטיפול בקווינטנה המאושפזת. פרוצדורות שונות המלוות את הטיפול, החלטות חשובות על איזו שיטה לנקוט, ומה צריך לעשות, החלטות שקרובים של חולים ומאושפזים צריכים להחליט כל הזמן, מבלי שיש להם באמת הידע הנדרש (וכאילו לרפואה יש תמיד כל המידע הנדרש), ומבלי שעברו הכשרה רפואית כלשהי.

ובנוסף לכך, כאמור, צריך לטפל במוות שזה עתה התרגש עליה.

ובכאב המלווה אותו.

"היגון בבואו, אינו דומה כלל למה שאנו מצפים.  … ליגון אין מרחק. היגון בא בגלים, בהתקפים, בחששות פתאומיים המחלישים את הברכיים ומסמאים את העיניים ומוחקים את שגרת החיים. .." (עמ' 25 – 26)

במהלך השנה הראשונה לאחר מותו של ג'ון, מהלך כתיבת הספר הזה, לוקחת דידיון את הקורא/ת אל תוך הכאב, אל תוך הזכרונות, אל תוך המאמץ לתפקד, איכשהו, כשהיגון כמעט מכריע. החישובים וחישובי החישובים איפה מותר ללכת, ואיפה אסור, כי למקומות אלה או אחרים נילווים זכרונות של דברים שקרו בהם לשניהם, מעשים שעשו, חוויות שחוו. צריך לתכנן מעקפים, אסור להתחייב יותר מדי, כי כלל לא בטוח שאפשר יהיה לעמוד בכל ההתחייבויות, כי לפעמים היגון סוחף אל מחוזות בהם התיפקוד היומיומי הוא בגדר מאמץ עילאי.

"מתברר שהיגון הוא מקום שאיש מאיתנו אינו מכיר, עד שהוא מגיע אליו. אנחנו צופים מראש (אנחנו יודעים) שמישהו קרוב אלינו עלול למות, אך איננו מסתכלים מעבר לימים או לשבועות הספורים שיבואו מיד לאחר אותו מוות צפוי. אנחנו טועים אפילו בהבנת אופיים של אותם ימים או שבועות ספורים. אם המוות פתאומי, אנחנו עשויים לצפות שנחוש זעזוע. איננו מצפים שהזעזוע הזה יהיה מצמית, משבש, לגוף ולנפש כאחד. .. בגרסת היגון שאנחנו מדמים לעצמנו, המודל הוא "ריפוי". הגישה של "להמשיך", "ללכת הלאה", תנצח. …  אף איננו יכולים להבין מראש (וכאן נעוץ שורש ההבדל בין היגון שאנו מדמים ובין היגון כמות שהוא) את ההיעדרות הבלתי נגמרת שבאה בעקבותיו, את הרִִיק, את היפוכה הגמור של משמעות, את הרצף הבלתי פוסק של רגעים שבהם נעמוד פנים אל פנים מול חווית חוסר המשמעות עצמה." (עמ' 157 – 158)

מתישהו, במהלך הקריאה של הספר הנפלא והעצוב הזה, חשבתי שאולי, רק אולי, יש בו מעין הכנה לעתיד לבוא, ספר הדרכה מסוג מסוים – כך תתכונני ליגון שיבוא, אם יבוא, לאובדן המוחלט. כך וכך נורמלי להרגיש (דידיון מביאה מובאות מתוך מחקרים שונים על אבל), כך וכך עשוי לקרות לך אם חס וחלילה… אבל זה לא באמת כך, כנראה, משום שהאבל והיגון לובשים פנים שונות אצל אנשים שונים.

הספר הזה חיכה לי בתיבת הדואר לפני מספר ימים, ושתי נשים חכמות, מוכשרות וכותבות להפליא, שאין ביניהן שום קשר ככל הידוע לי, המליצו לי על קריאתו. ואני מודה להן על כך.

ולקחתי עמי לדרך את הידיעה שלעולם איננו יודעות מתי ואיך ואם ישתנו חיינו בבת אחת, ועלינו להשתדל לחגוג את העכשיו ואת היש ככל שרק אפשר.

"את מתיישבת לארוחת הערב והחיים כפי שאת מכירה אותם מסתיימים."

ושתי הערות בעניין התרגום / עריכה של הספר:

האחת – הספר גדוש ציטוטים ומובאות מיצירות שונות. טוב היה אילו הערות והארות השוליים היו מופיעות אכן בשולי הדפים המדוברים, ובפירוט יתר, ולא, כפי שהן מופיעות, בהתיחסות כללית ובסופו.

והשניה – את המשפט In paradisum deducant angeli  (בעמ' 39) רצוי היה לתרגם ולא להשאיר את הקורא/ת שאינו/ה בקיא/ה בלטינית לנחש או לנסות לתרגם לבד; אחרי הכל, תרגומים מאנגלית לעברית מופיעים לאורך כל הספר. התרגום, אגב, : "ינחו אותך מלאכים אל גן העדן".

מומלץ מאד מאד, וטוב עשתה ההוצאה שדאגה להוציאו לאור בעברית.

שנה של מחשבות מופלאות – ג'ואן דידיון. תרגום: אירית מילר. הוצאת מטר. 189 עמודים

The Year of Magical Thinking – Joan Didion

לרכישה

לא מצאתי אופציה לרכישה דיגיטלית