אשה אחת, אנגליה, שחיי נישואיה הסתיימו, שהיא סופרת, נוסעת לאתונה ללמד בקורס לכתיבה יוצרת בשפה האנגלית.

".. אי אפשר, … להסביר למה הסתיימו הנישואים שלי. בין היתר, נישואים הם מערכת אמונות, סיפור, ואף שהם באים לידי ביטוי בדברים מוחשיים, הדחף המניע אותם מסתורי ביסודו. מה שהיה אמיתי, בסופו של דבר, הוא אובדן הבית, שהפך לאתר גיאוגרפי לדברים שנפקדו, וייצג, כך הנחתי, תקווה לשובם ביום מן הימים. .." (עמ' 11)

לידה במטוס יושב איש אחד, יווני, ששב לאתונה ממסעותיו, וכדרך אנשים הנקלעים יחדיו לחלל הסגור של מטוס, ושהם זרים זה לזו, שמעולם לא נפגשו, ויש להניח שלא ייפגשו בעתיד, מתפתחת ביניהם שיחה שיש בה יותר מאשר חילופין של דברי נימוסין, אלא עניינים שכל אחד נושא בלבו. משום הזרות, משום שלא ייפגשו שוב, ככל הנראה.

"אמרתי לו שאני סופרת ושאני נוסעת לאתונה לכמה ימים כדי להעביר שיעורים במסגרת קורס קיץ. כותרת הקורס היתה 'איך לכתוב'. …" (עמ' 15)

"…המון אנשים רוצים להיות סופרים, אין סיבה לחשוב שאי אפשר לקנות את זה בכסף. .." (עמ' 5)

הסופרת והמספרת (לנו, קהל הקוראים) יותר מקשיבה מאשר מדברת, או כך, לפחות, היא בוחרת לדווח, לנו הקוראות והקוראים. דרך עיניה אנו מתוודעים לשכן הזה, לסיפורי אהבותיו, נישואיו (היו לו יותר מאחד), ילדיו, משפחתו, הונו שהיה, והונו הנוכחי. ומשום שהיא יודעת לספר סיפור, הרי שדרך עיניה אפשר ממש לראות איך הוא נראה ונשמע, ובכלל התרשמותה הכללית ממנו.

באתונה הוא בכל זאת מתעקש להפגש עמה שוב, לקחתה לשיט בסירה שלו, וכך נשוב וניפגש עמו, ונכיר אותו עוד.

כמו פרגמנטים המחוברים זה לזה, בפרקים האחרים בספר כמו בסיפורים קצרים, מספרת קאסק על האנשים שהיא פוגשת, תלמידים בקורס שלה, חברים, חברים וחברות של חברים. דרך עיניה נראית אתונה אחרת מזו המוכרת לתיירים ועוברים לרגע.

".. כשלעצמי כבר לא התעניינתי בספרות כדפוס של סנוביות או אפילו של הגדרה עצמית – לא נותרה בי שום כמיהה להוכיח שספר אחד טוב ממשנהו. למעשה, אם התפעלתי ממשהו שקראתי, גיליתי בתוכי הסתייגות הולכת וגוברת מלהזכיר אותו בכלל. הדברים שידעתי שהם נכונים בעיניי הלכו והתנתקו מהצורך לשכנע אחרים. לא רציתי עוד לשכנע אף אחד בשום דבר." (עמ'  16)

המפגשים בקורס, המתוארים על ידיה במדוקדק, והקורא/ת יכול/ה ממש להרגיש כאילו הוא/היא בכיתת הכתיבה, וקר לו או חם לה (או להיפך) בהתאם לטמפרטורת המזגן, והדלתות והחלונות שנפתחו או נסגרו. הסטודנטים והסטודנטיות הופכים, בעזרת המספרת, למוכרים למדי, סיפוריהם, מראם, הבית ממנו באו.

חוץ מהם, ישנם גם המפגשים עם חברים, במקומות שונים בעיר. שוב, דרך עיניה של המספרת אפשר להרגיש בחום הקיץ, ברעש ובהמולה, בצפיפות, בחיים עצמם. במפגשים אלה מצטיירים כמעט במדויק אותם חברים ומכרים, ודרך סיפורה אפשר ממש לראותם בעיני רוחנו, ולהכיר את דעותיהם, ודרכי חייהם.

"'תחושת המחנק בחיים,' אמרה אנג'ליקי, ' נובעת לעתים קרובות מהכמיהות של ההורים שלנו. בדרך כלל אישה נכנסת לתפקידיה כאשת-איש וכאם בלי לשאול שאלות, כאילו נדחפת מבחוץ לעשות זאת; ואילו יצירתיות של אישה, הדבר שבו היא מפקפקת ותמיד מקריבה אותו למען דברים אחרים – בלי תשלום, למשל, להקריב את תחומי העניין של בעלה או של בנה – היא פרי מחשבתה, היא כורח פנימי שלה.' .." (עמ' 89)

למרות שאין היא מרחיבה על עצמה, הרי שדרך סיפוריה ניתן אט אט לצייר את קווי המתאר של המספרת עצמה.

".. וגם אני התחלתי לראות את הפחדים והכמיהות שלי מגולמים מחוץ לעצמי, כתחלתי להבחין בפרשנות על חיי בחייהם של אחרים. כשהבטתי על המשפחה שבסירה, נגלה לעניי חיזיון של מה שאיבדתי: במלים אחרות, ראיתי משהו שלא יכולתי עוד לחזור אליו יותר משיכולתי להלך על המים המפרידים בינינו. …" (עמ' 56)

הספר הזה, עם כל היותו קטן וצנום למדי, רק 173 עמודים, הרי הוא מלא בפרטים ושופך אור על החיים במקום אחר, בעיר אחרת, בעולם אחר. והריהו מרתק ונפלא בהחלט.

"…סופרים צריכים להסתתר בתוך חיים בורגניים כשם שקרציות צריכות להסתתר בתוך פרוות של בעלי חיים – ככל שהם קבורים עמוק יותר, כן ייטב. .." (עמ' 71)

מומלץ מאד

קווי מתאר – רייצ'ל קאסק. תרגום: קטיה בנוביץ'. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה. 173 עמודים

Outline – Rachel Cusk

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)