בחזרה מעמק רפאים – חיים באר

בחזרה מעמק רפאים – חיים באר

לאורך כל הספר הזה תהיתי מה היה קורה אילו הייתי צפרדע בבִּיצה הספרותית המקומית, אילו הכרתי מקרוב את הנפשות הפועלות בה, מי נגד מי, מי בעד מי, מי נמצא/ת באיזה מחנה.. והלא כל כך הרבה שנים אני מסתובבת בשולי-השוליים, נפגשת עם הוצאות הספרים, עם אנשי ונשות יחסי הציבור, עם סופרים וסופרות, מכירה את האנשים הנכונים. אבל אף פעם לא הכרתי את מאחורי הקלעים, אלא אם כן קראתי איזו כתבה באיזה מוסף ספרותי, אף פעם לא הסתופפתי במכוני המחקר, באוניברסיטאות בחוגים לספרות עברית או כללית .. אבל אילו הייתי חלק מן העולם הזה, חלק אינטגרלי, כי אז הייתי אולי יודעת מיהן הדמויות המסומנות בספר הזה – "בחזרה מעמק רפאים", הייתי יכולה לחייך לעצמי חיוך קטן של ידיעה אישית, כמו למשל, כאשר מוזכרת המכירה של ארכיונו של יהודה עמיחי, או התערוכה העוסקת בישו במוזיאון ישראל בירושלים, תערוכה שביקרתי בה בדצמבר 2016, והמוזכרת בספר:

"עליתו אליה בשליחותו של אחד מחבריי, אוצר באחד מחשובי המוזיאונים לאמנות, שאצר תערוכה ושמה "צלם בהיכל" – על ייצוג ישו והצליבה באמנות הישראלית, ובה, בין השאר, יצירותיהם של ראובן רובין, יוסל בֶּרגנֶר, יגאל תומרקין ועדי נס. …" (עמ' 78)

ורק בדיעבד – ב"אחרית הדבר" התברר לי כי הכתיבה על התערוכה קדמה לתערוכה עצמה:
"זמן קצר אחרי שכתבתי את האפיזודה על "צלם בהיכל", .. טלפן אלי ד"ר אמיתי מנדלסון, אוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים, וסיפר לי, לתדהמתי, כי הוא אוצר במוזיאון תערוכה חדשה ושמה "זה האיש – ישו באמנות הישראלית"… (בתוך "דבר אל הקוראים", עמ' 337)

משה קסטל – ללא כותרת (הצלוב) הוצג בתערוכה "זה האיש" מוזיאון ישראל בירושלים – דצמבר 2016

ובכן – אילו רק הייתי חלק מעולם הספרות המקומי, כי אז יכולתי לדעת מיהן הדמויות שעמדו לנגד עיניו של באר, כאשר כתב את ספרו זה, והיתה לי איזו הנאה נוספת, אולי.

ומשאיני חלק אינטגרלי, ואיני יודעת מיהן הדמויות בחיים עצמם, קראתי את הספר הזה כצופה מן החוץ (רוב הזמן), ותוך החלטה מוּדעת שלא לנסות (אפילו) לנחש למי התכוון הסופר (ואולי לא התכוון כלל). ובדרך התוודעתי לירושלים של מטה, שאיני מכירה, ולחיים בה, ולמתים.

"בחזרה מעמק רפאים" עיסוקו בסופר שמת, ובמורשת שהשאיר אחריו, ובאנשים החיים שהשאיר אחריו, ויחסם למורשת הזו, ולחיים בכלל.

המספר, שאין לו שם, וכל העולה מן הסיפור עולה מתוך חוויותיו הוא, צלם וכתב, הכיר פעם את הסופר המנוח – ישעיהו מילגרוים, שספרו "נעטרי קוצים" עורר התרגשות רבה ואף היה מועמד לאיזה פרס נחשב, עת צילם כתבה קצרה לכבוד מועמדותו של מילגרום לאותו פרס.

סצנת הפתיחה של הספר – לוויתו של מילגרוים, שבאיזשהו זמן התחבר עם הקהילה המשיחית האלוהית, בבית הקברות של אותה קהילה. במהלך הטקס מפזרת אלמנתו של המנוח פרחי שושן צחור על הקבר, ולראשו מניחה היא זר קוצים.

אלמנתו של מילגרוים, שהיא גיבורת הספר ממש כמו אישה המת, נראית, בתחילה כמו האלמנה האידיאלית לסופר:

"..לאחר ה"שלושים" האלמנות נחלקות לשתי קבוצות: מיעוטן,.. מתחילות סוף-סוף לחיות את חייהן בלי שצילו של בן הזוג, שהיה מוטל עליהן כל חייהם המשותפים, ימשיך ללוות אותן, מבלות עם חברות, מחפשות בני לוויה ראויים שילכו איתן לקולנוע ולקונצרטים, מטפלות בנכדים, נוסעות לחו"ל, נהנות כל זמן שאפשר משכר הסופרים שילך ויתדלדל עם הזמן עד שייבש סופית; אבל רובן, בהיעדר עיסוק אחר, נכנסות במרץ אל תוך נעליו של המת ומטפלות כמיטב יכולתן בעיזבונו הספרותי, נוברות בכתבי היד ומכינות לדפוס בעזרת איזה עורך, שמתגלה עד מהרה כנבל או כחדל אישים, ספר אחד או שניים, ממיינות את המכתבים ומעלות אותם כמנחה למכון "גנזים", לספריה הלאומית או לאחת ממחלקות הספרות באוניברסיטאות. והמפליאות לעשות יוצאות למסע גיוס כספים לקביעת פרס או מִלגָה על שמו של המנוח שיוענק לתלמידי ולתלמידות מחקר או למשוריים ומשוררות בראשית דרכם." (עמ' 75)

אלא שדברים שנראים בצורה מסוימת בתחילתו של ספר, הולכים ומשתנים במהלכו. כמו בצל המתקלף קליפה אחר קליפה, כך המספר חוקר אחר חייו של הסופר ויצירתו, דרך פגישות עם חוקרים בתחום הספרות, אנשים שהכירו את המנוח, וכמובן – האלמנה.

שכבה אחר שכבה מתגלים עניינים נוספים בחייו של הסופר – אשתו הראשונה, בנו, מסעו לכיוון הנצרות, היכרותו עם בת הזוג. זאת שביום אחד מתברר למספר כי נהפכה עליה דעתה ובמקום להקים גלעד וזכר בצורת מכון לסופר המהולל, הריהי מעמידה את כל עזבונו למכירות פומביות, כך שכתביו יתפזרו בין מקומות שונים, ולא ניתן יהיה עוד לחקור בכתיבתו בצורה מסודרת.

"..איך זה שבת הזוג הנאמנה, זו שביום ההלוויה הצטיירה כמי שעתידה להיות האלמנה הסופר-אולטימטיבית שאין סופר שאינו מייחל, בשעה שהוא מגניב מבט אל קו הקץ ומהרהר במה שיקרה למפעלו הספרותי לאחר שילך בדרך כל הארץ, לאלמנה שכמותה, לאלמנה שתקדיש את חייה לשימור מורשתו של המנוח הדגול, שתפעל להנצחת זכרו ולהנחלת יצירתו לדורות הבאים, אלמנה שתדאג לכינוס כתביו המפוזרים בכתבי עת ובעיתונים, להוצאת כל כתביו במהדורה מיוחדת, לההדרת איגרותיו, להכללתו באנתולוגיות ובמאספים, לשיבוצו בתוכנית הלימודים, לעריכת ימי עיון אוניברסיטאיים ועממיים שיעסקו בו וביצירתו, אלמנה שתדאג לפרסום מאמרים על אודותיו, לחלוקת מלגות לעוסקים ביצירתו, למציאת בר סמכא שיכתוב את הביוגרפיה הספרותית המוסמכת שלו, ודווקא היא, האלמנה בה"א הידיעה, נאלמה לפתע פתאום דומייה…" (עמ' 171)

ולמה פעלה כך? ולאן נעלמה?

ולאן נעלם הספר האחרון שבכתובים? כי הרי לא ייתכן שעבר זמן כה רב מאז נכתב ספרו האחרון ועוד מותו, ולא החל לעבוד על ספר חדש.

כמו ספר מתח מצוין, כך נהפכו לי דפיו של הספר הזה; מרתק, משעשע, כתב סתרים שרק את חלקו אדע לפתור, ועל הכל – כתיבתו המופלאה של באר, שכל כך הרבה שנים עברו מאז קראתי משהו משלו (ואין לי אלא להצטער על כך, ולמהר לתקן בקרוב).

כדאי. כדאי מאד.

 

 

בחזרה מעמק רפאים – חיים באר. הוצאת: עם עובד. 339 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (אין לקינדל)

6 תגובות לבחזרה מעמק רפאים – חיים באר

  1. חיים באר הוא מספר סיפורים מצוין. ללא ספק. בתור סופר הוא כבר שבוי בז'אנר היידישיסטי שלו, שם הוא מרגיש הכי בבית עם כל הציטוטים המתחכמים מהתנ"ך, המדרשים ושאר ספרות חז"ל. יופי. אבל הוא לא מתמודד עם כתיבה אפית עמוקה ואמיתית. לכן הוא פחות ופחות מוערך בעיני, למרות שכיף לקרוא אותו. פרדוקס? ממש לא. פשוט זו האמת והיא מתחילה להיות נוכחת ועצובה בספרים האחרונים שלו.

  2. שלום רב,

    יש ככל הנראה תקלה ברישום לניוזלטר. אודה לך אם תצטרפי אותי.

  3. תודה
    אני בודקת מה קורה ומקוה כי בימים קרובים תתוקן התקלה

לא ניתן להגיב

אלה יווניה קוראת ספרים