"האם היה שלב שבו יכלה להבין לאן פניו מועדות? האם בתוך הרגעים שעברו מהכניסה למועדון עד שחדר לגופה וזיהם אותו ברעל שלו יכלה לצפות את שקרה? מתי? בבר בו לא היה מקום פנוי? כשהבינה שהמשרד הוא לא ממש משרד? וגם כשהבינה שהמשרד אינו משרד, לאן יכלה ללכת? לאן? לא היה לה אלא להתפשט מולו ולקוות שתישאר בחיים, זו היתה המשימה המרכזית גם כשלא הבינה שזה היעד – לצאת מזה חיה. לצאת מזה אדם, אדם חי ומגיב. …" (עמ 118)

אשה צעירה בעיר זרה, פוגשת איש "יפה כמו אלוהים" ומשליכה עליו את כל חלומותיה ותקוותיה ויהבה למצוא אהבה. והוא קובע איתה פגישה, ואונס אותה, והיא הרה ללדת בן, ולאחר שהילד נולד היא הורגת את האיש שאנס אותה, עומדת למשפט והולכת לכלא.

כך, בתמצית, זה כל הסיפור.

אונס. ממש אונס, ולא כפי שניסה מראיין אחד, בראיון עם אמילי מואטי לרגל צאת הספר, להמעיט בדרגתו של האונס, כי אין אונס קל ואונס קשה, ואין אונס שאינו אכזרי, ואין אונס שאינו ברוטלי, ואין אונס שאינו משאיר צלקות, לעתים מדממות, ואין אונס שאין אחריו טראומה, וגם אם האנס מוכר לנאנסת, ואין זה המקרה כאן, כי ההכרות ביניהם מועטה וקצרה, אין היא יודעת עליו דבר, אפילו לא את שם משפחתו, אפילו אם האנס מוכר לנאנסת, הפצעים נשארים. והצלקות. ואסור אף פעם לגרד יותר מדי, כי הצלקות יכולות לדמם.

עכשיו היא בכלא. נפסקו לה כך וכך שנים. עכשיו היא סוף סוף אדון לעצמה, עם מסגרת היררכית ברורה של מתי מותר לקום, ומתי לישון, מתי לאכול, ומתי לעבוד. מתי לצאת לחצר, מתי להסתגר בחדר. ויש תוכנית ברורה להכל. לחיים.

עכשיו היא מתקיימת.

"מתי הפסיקה לרצות ולהאמין שיהיה אחרת? באיזה רגע על הרצף התקבלה ההחלטה לחדול מלקוות לגאולה. האם זה קרה ברגע אחד או מבדיקה של הסיכויים, שגם אם לא התקיימה בקור רוח ובשקלול הטיעונים בעד ונגד נוכח הנתונים הקיימים …. או שהמציאות היא שגלגלה את חייה כפי שגלגלה, …" (עמ' 9)

אבל הכלא אינו מפלט מעצמה, לא באמת. בראשה היא חוזרת לחייה הקודמים, לחייה שהיו צריכים להיות, למקום ממנו באה, למקום אליו הגיעה, לחיים שהיו הבטחה לאשה הצעירה שהיתה פעם, מלאת חלומות, עם תוכניות גדולות לעצמה לעתיד. אשה צעירה שהשאירה את עברה מאחוריה, את השכונה, את המשפחה המפורקת, את האם שנעזבה על ידי האב, שמצא לו אשה אחרת, וכל חייה חכתה שישוב, את האלימות, את המצוקה הכלכלית, את הניצול. עזבה הכל ונסעה לעיר אחרת, לארץ אחרת, ורצתה לעצמה חיים אחרים.

ואז בא האיש היפה כמו אלוהים. כזה שאפשר להתאהב בו ממבט ראשון, שאי אפשר שלא. והוא הזמין אותה לבר, והבר היה מלא, אז הוא הציע שילכו אליו למשרד. ותיכף יבואו המצקצקים בלשונם ויאמרו – מה היא חשבה לעצמה? אבל היא לא חשבה לעצמה, כי כשאת צעירה ונדמה לך שאת מאוהבת את לא חושבת, ובכלל מה בדיוק אמור להיות חשוד בהזמנה למשרד. ויותר מהמצקצקים בלשונם, הרי שגם היא, כמו כל מי שאי פעם הותקפה, עסוקה במחשבות על אשמתה בסיטואציה אליה נקלעה, כי ככה זה נשים שנאנסו, תמיד יפנו אצבע מאשימה אל עצמן קודם כל, ואיך היתה יכולה לפעול, אלמלא קפאה, אלמלא היה בה האינסטינקט הזה של הישרדות. כי תמיד, בדיעבד, אנחנו יודעות הרבה יותר טוב מה היינו צריכות לעשות ואיך היינו צריכות להתנהג, ומה היינו צריכות לומר, בכל מיני סיטואציות בחיים.

"היא היתה צריכה להתנגד, אין ספק בזה בכלל, היא היתה צריכה לצעוק, לבעוט, כמו שלמדה פעם כשלשכונה שלה באו נשים חכמות מרחוק ללמד אותה ואת החברות הגנה עצמית, היא היתה צריכה להשתמש במפתחות ולהכניס לו לעין או לנשוך לו את האף או לנסות לחנוק אותו, ככה למדה פעם ובשביל מה לומדים את כל התרגילים האלה אם ברגע שאת צריכה להפעיל אותם את מתפללת למות מיד, ברגע. היא היתה צריכה להגיד לו משהו, שיבין שלא עושים ככה לבני אדם, גם לאויבים לא עושים ככה. אולי אפילו ללכת למשטרה. אבל היא לא השתמשה במפתחות ולא נשכה לו את האף ולא העלתה בדעתה לחנוק אותו. אם רק היה לה אקדח היא היתה יורה בו בראש ובורחת. החחיים האלה כמה שלימדו אותה היא לא למדה. …" (עמ' 26 – 27)

ויש את האחרי. אחרי האונס, אחרי שאספה את עצמה. אסור לה להתעטף ברחמים עצמיים. צריך להמשיך לחיות, אם סיפרת לסביבה ואם לא סיפרת, את מוכרחה להמשיך כאילו לא קרה דבר, כאילו לא חדר אל גופך איש זר ועשה בו כרצונו, והותיר אותך חבולה ופצועה בנשמתך. את חייבת להמשיך כאילו כלום.

"…תתעשתי, הורתה לעצמה, .. תתעשתי, יכולת למות, יכולת להירצח. .. קודם תודי לאל שאת עוד חיה, שזה לא סרטן ושהאיש ההוא לא רצח אותך לאחר מעשה. תתעשתי.. זה לא הזמן להתפרק, אין זמן להתפרק, קר בחוץ ויש לך עבודה – את מנהלת, זה לא זמן טוב לבכות בו. אין זמן כזה …" (עמ' 46)

אחר כך יבוא התינוק, והיא לא תאהב אותו. היא תטפל בו כפי שצריך, אבל לא תוכל לאהוב אותו. לא תמיד אפשר. אחר כך תהרוג את האיש שפגע בה. אחר כך תעמוד למשפט.

אחר כך תחיה את הרגע, את היומיום – קליפה שעוטפת ריק מסוים.

אבל היכולת הזו, להפוך את חלום הנקם למעשה, היכולת הזו השיבה לה במעט משהו מעצמה.

".. ולימים היא תבין שבתחתית בתודעה שלה, בחושך הקריר שבין הרגש למחשבות, היא רצתה להשתחרר מלהיות הקורבן שלו, וכשהיוצרות התהפכו והוא הפך להיות הקורבן שלה הוקל לה, לקח לה זמן להודות שזה המצב אבל הוקל לה, היא שמה סוף לאירוע המתגלגל שפקד את חייה והשאיר אותה מצולקת, מהלכת עם התינוק פול." (עמ' 159)

אמילי מואטי, ברומן ביכורים, מצליחה להעלות לתודעה את הלך הרוח של אשה אחת, אחרי שנפגעה, אחרי שמסלול חייה השתנה באופן מוחלט בערב אחד, בפגישה אחת, שלאחריה שום דבר לא נשאר כשהיה, שום חלום לא נותר להחלם. רק הישרדות. אשה אחת, ויש עוד רבות שכאלה, ויש אחרות, וכל אחת היא עולם ומלואו, וכל נפש פצועה נושאת עמה את הזכרון.

".. איך יכלה לחמוק מהגורל שזימן לה הנרצח באותו ערב? הוא היה יכול להרוג אותה מיד לאחר מעשה או להפוך אותה לאחת הנשים שם, כי מה בסופו של דבר המשמעות של להיות אחת הנשים במועדון הזה אם לא לוותר באופן מוחלט על האפשרות להיות אדם שגורלו בידיו, להיות אישה שגופה הוא שלה וברצותה היא חולקת אותו עם איש או אישה וברצותה אינה חולקת אותו עם אף אחד, כי גם אם הניחה שיש בידי הנשים האלה לסרב למגע של אנשים מסוימים הן עדיין במסגרת שמתירה אותן לשאר והשאר הם בריות אכזריותשלא רואות בני אדם אלא רק את עצמם ואת הצורך המיידי שלהם להשתמש במה שעומד לרשותם כדי להשיג פורקן, ומי שנמצאת שם היא המשאב הזה והיא לחלוטין לרשותם. זה החוזה., (עמ' 118)

קשה לקריאה, מרתק, ומומלץ מאד.

סימנים כחולים – אמילי מואטי. הוצאת: תכלת. 242 עמודים

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (גם לקינדל)