בסוף הספר נשארתי די מהורהרת ומרוחקת, ובעיקר תוהה. מצד אחד לא הצלחתי לגמרי להתחבר לספר, לעלילה, לדמויות, ומצד שני, לגמרי היה קשה להניח אותו מן היד.

ספרים מארצות רחוקות פותחים לפנינו צוהר להצצה לעולמות לא מוכרים. מי שלא חיו ביפן, ואפילו לא ביקרו בה, יכולים להבין טפח מן התרבות דרך הספרים הנכתבים בהן.

את יפן פגשתי, פעם, בספר "רקמת סתיו", ב "נוף גבעות חיוור" של אישיגורו ואצל מורקמי ב"יער נורבגי".

שני הראשונים הילכו עלי קסם. האחרון קצת פחות. אולי משום שהיו מעוגנים בתקופת זמן מוקדמת יותר, כשקודים מסויימים היו תקפים יותר מאשר בתקופה המודרנית.

אף הספר הזה – "ציפורי גשם" עניינו אנשים החיים בסופה של המאה העשרים, עם צורות וקודים של התנהגות הקרובים יותר לאלה המוכרים לי במערב. אולי משום כך פג קצת הקסם.

רן אישידה, המספר, בחור צעיר בשלהי לימודיו באוניברסיטה בטוקיו, נוסע לעיר בה התגוררה ונרצחה אחותו הגדולה ממנו בכמה וכמה שנים. קייקו, האחות, היתה בת המשפחה הקרובה לו ביותר מאז היה ילד קטן. הוריו שהיו עסוקים בעיסוקיהם ובמריבות ביניהם די הזניחו את הילדים, והיא גוננה עליו מפני העולם, ולימדה עצמה להיות תחליף להורים הנעדרים תמידית.

גם כשהרחיקה מן המשפחה, עדיין שמרה קייקו על קשר עם אחיה, עד שנרצחה. והוא נוסע לעיר המרוחקת והנידחת קמעא, כדי לדאוג לסידורי הקבורה, לאסוף את מעט חפציה ולהפרד ממנה.

בעת שהותו באותה עיר, אקאקאווה שמה, הוא מתחיל לגלות מי היתה אחותו, מה היו חייה, מה הדאיג אותה, מה רדף אותה, מה שימח אותה. להכיר אותה באמת, כאדם בוגר.

בהמשך הוא מקבל על עצמו, לתקופה מסויימת את המשרה בה החזיקה – מורה לאנגלית, בהמתנה לפיענוח הרצח, או לצורך הכרות טובה יותר שלו עמה, עם המורים והמורות שסביבה, עם המקום בו חייתה, עם הסודות שאפפו אותה, הנגלים לו לאט לאט.

הספר הזה פותח צוהר לחייהם של הצעירים ביפן המודרנית.

כאמור, לא לגמרי התחברתי אל הספר הזה. אחרות ואחרים אהבוהו יותר.

ציפורי גשם – קלריסה גוּנְאווָן. תרגום (מאנגלית): אורה דנקנר. הוצאת: תמיר סנדיק. 344 עמודים

Rainbirds – Clarissa Goenawan

לרכישה (בכל הפורמטים. כולל קינדל)