אחכה לך במוזיאון – אן יאנגסון

פרופסור פ"ו גלוב (היה כזה באמת) משיב לחבורת תלמידות צעירות שפנו אליו בקשר לתגליות ארכיאולוגיות חדשות, אי אז בשנות הששים של המאה הקודמת, ומקדיש להן ולבתו את ספרו העוסק בתגליות שבביצות דנמרק.

נערה אחת מהן, טינה הופגוד, פונה אליו, למעלה ממחצית המאה לאחר מכן, והיא כבר אינה נערה כלל, במכתב, ובו היא מזכירה את ההקדשה הזו, מספרת שהיא וחברתה הטובה ביקשו תמיד לנסוע יום אחד מאנגליה, מקום מושבן, לדנמרק, כדי לצפות באחת התגליות החשובות – האיש מטולון (גופה של אדם שחי במאה הרביעית לפנה"ס), אלא שמעולם לא נמצאה ההזדמנות לנסיעה שכזו, כל אחת מהן חיה את חייה, עד שאותה חברה הלכה לעולמה, ועתה נותרה טינה לבדה עם אותה חלום חיים שלא יצא אל הפועל, ועם הרבה מחשבות סביב אי הגשמת החלום הזה, ובכלל – מין משבר אמצע החיים שכזה שתוקף אותה, והיא מרגישה שהיא מוכרחה להעלות את מחשבותיה על הכתב, ומאחר שהחלום שלא התגשם נוגע לאיש מטולון, הרי היא ממענת את המכתב לאותו פרופסור גלוב.

"החיים פשוט ממשיכים להם מיום ליום והרגע המסוים הזה לא מגיע אף פעם." (*)

אנדרס לארסן, האוצר במוזיאון המדובר, משיב לה, אף הוא במכתב, מספר לה כי הפרופסור מת, ומשיב לכל מיני עניינים שהעלתה במכתבה.

המכתבים, אגב, נכתבים כולם על נייר ונשלחים בדואר אמיתי (למרות קיומו של דואר אלקטרוני).

הופגוד משיבה למכתבו במכתב חדש משלה, הוא אלמן ועיתותיו בידו, והוא משיב לה, והיא מוצאת זמן בין שלל עיסוקיה בחווה שהיא מחזיקה עם בעלה, ילדיה ונכדיה, ומשיבה לו שוב, וכך מתפתחת ביניהם חליפת מכתבים, בה הם מספרים איש לרעותו על חייהם, על בני זוגם, על הדברים המעניינים אותם יותר או פחות, על התהיות העולות בכל אחד מהם.

"…המכתבים יצרו בינינו קשר שהפך אותנו לחברים קרובים מאוד. אף על פי שלא נפגשנו מעולם. .." (*)

לאט לאט הטון הופך אישי יותר ויותר; החתימה נעשית בשם פרטי בלבד, ההקדשה בסוף המכתב הופכת מ"בברכה" ל"בברכה חמה" (קודם היא אחר כך הוא), ל"כל טוב", ומגיעים עד "באהבה".

העניינים הנדונים ביניהם הופכים לאישיים יותר ויותר, הוא מספר על אשתו המנוחה, היא משתפת בענייני הנישואין הקרבים של בתה, הוא מספר על הריונה הבלתי מתוכנן של בתו (הרווקה החיה לבדה), היא חולקת איתו את המשבר בנישואיה.

"כשחשבתי על נישואיי, דבר שעשיתי לעתים תכופות יותר מאז שהתחלתי לכתוב לך, הייתי מודעת לכך שאף שהתחייבתי אליהם במלואם, בכל מובן מעשי, גם מנעתי מהם משהו. התנתקתי מהם בחלק של עצמי שבו אני חיה, כשאין דבר או איש הדורשים את תשומת לבי. לא החסרתי ממסירותי כלפי אדוארד, כלפי צרכיו הגופניים והרגשיים. הרגשתי שמתפקידי לעשות כל שביכולתי כדי שירגיש בנוח וכדי לתמוך בו ובעבודתו. אבל לא הצלחתי לאהוב את החווה כמוהו. הרגשתי כמו מטלית אבק שנעה על פני השטח…" (*)

הסוף היה די ברור ומתבקש מן הסיפור וכמשמתמע משם הספר, ולא היו בו הפתעות מרובות.

כמה הסתייגויות שעלו בי במהלך הקריאה, ולא הצלחתי לישב אותן עד סופו של הספר:

הפניה, של הופגוד, לאדם זר לגמרי, שכלל לא ברור לה אם הוא חי (היא כותבת זאת), בעניינים אישיים לחלוטין, שאין שום סיבה שיעניינו אותו.

התשובה של לארסן, שהיא הרבה מעבר לאדיבות גרידא.

התפתחות הקשר ביניהם במהלך הכתיבה, היתה לי מוזרה ביותר (המעבר מ"בברכה" ל"באהבה" בחתימה "קפץ" לי לעין בזמן הקריאה).

השימוש במכתבים פיזיים במקום בדואר אלקטרוני, החל מן המכתב הראשון, וגם כשעברו לדואר אלקטרוני הבטיחו זה לזו כי ידפיסו את המכתבים ויקראו בהם מנייר ולא במחשב.

השפה – לארסן כותב בשפה זרה לו, אף על פי כן לא ניכר כמעט קושי במכתביו, למעט מקרים בודדים. (ובהיכרותי את תרגומיו המשובחים של סנדיק איני יכולה לתלות זאת בתרגום).

ועוד בעניין השפה – אין כמעט הבדל בין קולה של הופגוד לקולו של לארסן; והרי הם שני אנשים שונים וזרים לחלוטין, כיצד זה שהם מדברים בקול זהה כמעט.

והסיפור עצמו – בסופו של דבר נראה לי כרומן רומנטי משודרג למבוגרים, שזה נחמד למדי, סיפורי החיים של שני הגיבורים מעניינים למדי, והספר קליל ו"זורם". וזהו.

ורק ציטוט אחד, שממש אהבתי, כזה שממש מסייע לשכמותי המנסים להסביר לאלה שאינם חובבי מוזיקה מובהקים איך צריך להתחיל להאזין למוזיקה:

"…כשהמוזיקה חדשה עבורך. קודם עלייך לגלות אותה. עלייך להאזין לה בתשומת לב ראויה. ואז, כשהיא תהיה מוכרת לך, כל תו יתגלה כפי שציפית שיתגלה, ותוכלי לשאוב הנאה מהאזנה לתיבות בודדות, כי תזכרי את יופיה של היצירה כולה." (*)

אפשר לקרוא, אם רוצים.

אחכה לך במוזיאון – אן יאנגסון. תרגום: שי סנדיק. הוצאת: תמיר סנדיק. 244 עמודים

 Meet Me at the Museum – Anne Youngson

לרכישה (בכל הפורמטים, כולל קינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים