"תל אילן, כפר ותיק שכבר מלאו לו מאה שנה, היה מוקף מטעים ובוסתנים. במרודות הגבעות ממזרח השתרעו כרמים של ענבי יין. מעבר לכביש הגישה צמחו שורות-שורות של עצי שקד. גגות רעפים טבלו בירק סמיך של צמרות העצים הזקנים. רבים מן התושבים עדיין עסקו בחקלאות ונעזרו בפועלים זרים שהתגוררו בחצרות האחוריות. אבל אחדים מאנשי הכפר כבר החכירו את משקיהם והיו מתפרנסים מהחזקת חדרי-אירוח, מגלריות ובטיקים אופנתיים וכן מעבודות חוץ. .. בשבתות היה הכפר מתמלא אורחים, בהם סועדים ובהם קונים מחפשי מציאות, ואילו בכל יום שישי בצהריים היה הכפר מתרוקן וכל התושבים שכבו לנוח מאחורי תריסים מוגפים."

 ובתל אילן – כפר שהיה פעם כפר חקלאי והיום מהווה פנינת נדל"ן יוקרתית המושכת אליה עשירים ומתעשרים; אלה ההורסים בתים ישנים ובונים ארמונות פאר במקומם – שיהיה להם מקלט לסוף השבוע; בתל אילן חיים גם התושבים ה"ותיקים" – והם גיבורי סיפוריו של עמוס עוז בספרו "תמונות מחיי הכפר". איש-איש וסיפורו המיוחד.

כל סיפור מכיל גרעין של מתח ההולך ומתפתח עד לקראת סופו; כל סיפור מוקדש לתושב אחד מן הכפר, לבית אחד מן הותיקים.

 אריה צלניק, גיבור הסיפור "יורשים", שאשתו נסעה לפני שלוש שנים לארצות הברית, ומאז לא חזרה (ואף לא מתכוננת לחזור)… אריה צלניק חזר לגור בתל אילן עם אמו הקשישה, המזדקנת לאיטה… ובסיפור מגיע "צייד הנדל"ן"  וולף מפציר, המתעקש לדבר ולדבר – לשכנע את צלניק כי הגיעה העת להעביר את האם לבית אבות, ולמכור את הבית.

ואין הוא מרפה.

 גילי שטיינר, גיבורת "קרובים", רופאת המשפחה בכפר, ממתינה לבן אחותה החייל, שצריך להגיע באוטובוס האחרון . פעם היה לד"ר גילי שטיינר אהוב, שמת במלחמת לבנון.

 ב"חופרים" מופיע פסח קדם, שהיה פעם ח"כ (אבל אף אחד לא זוכר), ועתה הוא חי בבית בתו, רחל. איש רגזן וכעסן השוכח לפעמים כי היא בתו וקורא לה בשם אשתו המנוחה; והיא – אלמנה בשנות הארבעים לחייה, מורה לספרות, שמגורי אביה אצלה משבשים מעט את האפשרות להיות מחוזרת, ולעומת זאת מהווה מקור לרכילות – כזו של מקומות קטנים, והיא חיה יחד עם אביה חיים מסוגרים בבית הקטן.

בחצר, באחת הסככות שהפכה למגורים מתגורר סטודנט ערבי צעיר, המטפל בגינה בתמורה למגוריו במקום.

מאוחר בלילה מקיץ פסח קדם לקולות חפירה מתחת לבית…

 "אבודים" הוא סיפורו של בית אחד – ביתו של הסופר אלדד רובין המנוח, שסוף סוף נאותה אלמנתו ליצור קשר עם יוסי ששון, איש הנדל"ן כי "יש על מה לדבר".

וכשהוא מגיע, הוא פוגש את בתה, המסיירת עמו בבית – על חדריו המרובים ודלתותיו הסגורות..

עד שהם מגיעים למרתף.

בני אבני – גיבור הסיפור "מחכים" מקבל יום אחד פתק שנשלח מאשתו: "אל תדאג לי".. והיא נעלמת. כלב אחד עוקב אחריו ברחבי הכפר, ואינו עוזב… והוא הולך ומחפש אחריה.. וכאילו בלעה אותה האדמה.

 וישנם עוד כמה וכמה.

 לשונו של עמוס עוז ממלאה את הדפים במראות וריחות וטעמים, כאילו היינו שם בעצמנו.

הד שמעתי שם לכפרו של מארקס ב"מאה שנים של בדידות", ומשהו רוחש שם מתחת לפני השטח הפסטורלי כל כך.

 מומלץ

תמונות מחיי הכפר – עמוס עוז. הוצאת כתר (217 עמודים)

(פורסם ב- 19.2.2009 בפורום הספרים של YNET)