אופיר טושה גפלה בורא עולמות; עולמות מיסטיים, עולמות אחרים, אפשריים לגמרי, אבל אין דרך לדעת, עד שנגיע, עם נגיע, אם יש בכלל, עולמות שכאלה. ב"עולם הסוף" לקח אותנו גפלה אל העולם אליו נגיע (אם נגיע) אחרי שנמות. עולם מפורט ומסודר ומתוכנן להפליא. ב"עשתונות" עולם המתים הוא חלק מן העולם שלנו, חלק נסתר ונוכח בו בזמן. ב"האורחים" מתקיים עולם שבו מתקיימות מטמורפוזות משונות, ממש בתוך העולם הזה שבו אנחנו חיים. כך גם בספרו החדש – "רשימות מארץ הכביש" נברא עולם חדש, כזה שאנחנו לא באמת מכירים. עולם שאליו נגיע, אם נגיע, אם ישנו כזה, בארץ שבה לא חיים ולא מתים.

זוהי ארץ הכביש.

נסו להעלות בדמיונכם כביש, באיווה נניח, העובר בין שדות תירס משני צדדיו; אין רואים את תחילתו ואין רואים את סופו מאופק עד אופק.

זוהי ארץ הכביש, בה מוצא את עצמו גיבור הספר – תמיר גושן. אין הוא יודע איך הגיע אליה, אין הוא יודע איך יוצאים ממנה. רק כביש ארוך-ארוך לפניו, ועליו מסומנות טבלאות יאוש: ארבעה קווים הנחצים בקו חמישי, אחת אחרי השניה. ושקט. שקט מחריש אוזניים. או רעם מתגלגל מרחוק, אבל אין עננים, אין שום סימן שאפשר ללכת על פיו.

מין ארץ "לימבו" שכזאת. ארץ ש"בתוך סוגריים"

"'כל מה שקרה לך עד שהגעת לכביש הזה התרחש מחוץ לסוגריים. גם מה שיקרה לך אחרי שתלך מפה, לא משנה אם תצא מפה בחיים או לא. .." (עמ' 60 –  61)

"… סביר להניח שכשאיחלץ מהסוגריים הזדוניים .. לא אזכור דבר ממה שקרה. .." (עמ' 103)

תמיר גושן מתחיל ללכת, לעתים סר מהכביש אל בין שיחי התירס, מוצא שם מציאות. מציאה אחת מיוחדת היא מכונת כתיבה. והוא מתחיל לכתוב, נזכר בחייו, כותב "רשימות מארץ הכביש". תולדות חייו של תמיר גושן מודפסות בפונט שונה, וקל לעקוב אחריהן. אפשר אפילו לקראן בנפרד, משום שהספר הזה כולו מורכב משלושה סיפורים: תולדות חייו של תמיר גושן, הנכתבות על גבי מכונת הכתיבה שנמצאה בארץ הכביש; הנסיבות שהובילו את גושן אל ארץ הכביש, ומה שקורה לו בארץ הכביש. שני הסיפורים האחרים מודפסים באותו פונט, אם כי הם מופרדים זה מזה בכוכביות ******, כך שניתן בהחלט לקרוא, גם כאן, כל סיפור בנפרד.

(פעם קראתי כך ספר "לקסיקון הכוזרים" שמו, שניתן היה לקראו בכמה דרכים – מההתחלה עד הסוף, סיפוריהם הנפרדים של כל הגיבורים. נסיון מאד מעניין, המוסיף עד מאד להכרת הספר.)

אם כן, שלושה ספרים לפנינו, כרוכים ושזורים זה בזה, כל אחד מהם סיפור מרתק בפני עצמו, וביחד – סיפור מרתק עוד יותר, כי אנו לומדים אט-אט מאין הגיע, ואיך חי, ופוגשים בדרך אנשים ונשים מרתקים, לכל אחד מהם סיפור משלו, ויש לאורך השנים גם לא מעט ביקורת חברתית (מוסווית כמעט), על התנהגויות ומוסכמות.

"… כל כך הרבה דברים מתרחשים בעת ובעונה אחת, וחלקנו לא רואים כי אין לנו דרך לראות, וחלקנו פשוט מעדיפים להסיט את עינינו ולראות דברים אחרים, וחלקנו באמת רואים דברים אחרים לגמרי. …" (עמ' 54)

וישנה התבוננות מפוכחת באנשים הנמצאים על סף התהום, אנשים שאיבדו כל רצון לחיות, ותהיה על הדחף והרצון הזה, שלא להיות עוד.

"…הסיבה או רצף הסיבות הם רק האצבע שדוחקת בך להתקרב אל שפת התהום. שפת התהום כשמה כן היא: שפה פרטית, פנימית, כמעט אטומה לסביבתה. אוצר המילים שלה קטן ומוגבל לתחושת החידלון הכובשת וגרוע מזה, לוודאות שכל שפה אחרת כבר לא שגורה בפי הדובר. אין טעם לנסות לשרבב לשיחה משפטים של תקווה או עידוד; דובר שפתהתהום בז להם ולשקר שהם טומנים בחובם. .." (עמ' 354)

בסוף נדע, או נבין רק חלק, ונשאר עם הרהורים על משמעויות ואיך אנחנו נוהגים בתוך כל מיני סיטואציות, ומה יקרה אם חלילה ניקלע למצבים דומים (כן, גם זה עניין "רגיל" אצל גפלה, ובכל זאת, העולמות אחרים, התהיות אחרות).

ועוד מצאתי בספר רעיון מצוין לסטארט-אפ פמיניסטי: הקמת קבוצת נשים שתניא בחורים צעירים מלצרוך שירותי נשים בזנות (כל מי שמכיר/ה אותי יודע/ת עד כמה אני תומכת בהכחדת ה"מוסד" הזה מן הציוויליזציה):

לאורך כל הספר תלווה אותנו קייט בוש, שגפלה אוהב אותה כנראה מאד, והכל אופן אוהב אותה לגמרי דרך תמיר גושן, גיבורו. את קייט בוש אפשר לאהוב או פחות לאהוב, אבל היא לגמרי דומיננטית בספר (ואין לי אלא להצטער, שוב, כבספרים אחרים ובעיקר ב"ביום שהמוסיקה מתה", שאיני בקיאה כל כך בשיריה של קייט בוש, ומן הסתם נגרע משהו מהנאתי).

"..'אתה בחור נאה, ואתה גם נראה לי אינטליגנטי, ולא הייתי רוצה שכבר בגיל כל כך צעיר תתחיל להסתכל על נשים כאילו הן לא יותר מסחורה. אני לא מדברת על כל הנשים שמציעות את עצמן אלא עליך.. אני ועוד כמה חברות שלי מסתובבות בעיר בלילה ומניאות בחורים צעירים כמוך מהעניין. .. אנחנו לא תמימות, אנחנו יודעות שלא נצליח לשנות סדרי עולם, אבל אם נשנה משהו בדפוס החשיבה של אנשים בגילך, אולי הם לא יגדלו להיות הגברים האלה ש…'

… לזכותה ייאמר שמעולם לא נזקקתי לשירותיהן של זונות, נערות ליווי ושכמותן. …" (עמ' 188)

ובל ייכחד מקומן של עוד כמה אמירות שאספתי (וזהו רק חלק קטן מאלה שסימנתי לי במהלך הקריאה), כאלה שיש בהן חכמה מסוימת:

"…כל אדם זקוק ל'שם', מקום אחר שמהווה אלטרנטיבה חלומית למקום הקבוע. אסור ל'שם' להפוך ל'כאן'.. כי אז הוא כבר לא יהיה 'שם'. .." (עמ' 113)

"פעם אמר לי מישהו שמריבות גדולות בין בני זוג נוטות לחזור על עצמן. כמו שפעת עונתית, הן בלתי נמנעות; בניגוד אליה, לא ניתן להתחסן מפניהן, וכמעט תמיד הן נוגעות לאותם סלעי מחלוקת – שלא נעלמו לשום מקום אלא פשוט שקעו לפי שעה מתחת מימי השגרה. .. "(עמ' 284)

הספר הזה, כמו כל ספריו של גפלה, הוא חגיגה גדולה לאוהב(ות)יו, ואני בתוכם, ומומלץ ביותר לקריאה בהקדם.

רשימות מארץ הכביש – אופיר טושה גפלה. הוצאת: כתר. 545 עמודים

לרכישה בפורמט רגיל ודיגיטלי (אין לקינדל)