ארכיפלג הכלב – פיליפ קלודל

" …אובידיוס כתב שהזמן מחריב הכול , אבל הוא טעה . רק בני האדם מחריבים הכול ומחריבים את בני האדם ומחריבים את עולמם של בני האדם . הזמן מביט בהם קמים ונופלים. …" (*)

לפני כשנה נסעתי לחופשת-סוף-שבוע-ארוך-חגיגת-יום-הולדת באי לסבוס שביוון; הבחירה בלסבוס דווקא באה בעקבות כתבה שקראתי ב"הארץ" כמה שנים קודם לכן, והביאה את סיפורם של אנשי האי היפהפה הזה, שסייעו, ועודם מסייעים לאנשים הבורחים בסירות רעועות, עוזבים מאחוריהם את כל (המעט) שהיה להם, ויוצאים למקום אחר שאינם מכירים, רק מתוך תקווה שחייהם יהיו טובים קצת יותר. הם עוזבים ארצות שסועות במלחמות אחים, מחנות פליטים באפריקה, שאינם מהווים מקלט כלל, בצורת קשה המצמצמת עד למינימום או פחות את היכולת לאכול לחם מן הארץ, מדינות בהן חובת גיוס מגיל צעיר, שלעתים קרובות זהו שם קוד לעבודת פרך הנמשכת עד לגיל מבוגר, כשהגוף כבר זקן וחולה, ואינו מסוגל לפרנס את בעליו. יוצאים בסירות רעועות, לאחר שהם משלמים הון עתק למבריחים. רבים לא יגיעו כלל, משום שהסירות עמוסות עד מעבר לקיבולת, משום שאין חגורות הצלה, משום שהמבריחים, בדרך כלל, כלל אינם דואגים למשאם האנושי, ופועלים בעיקר מתוך בצע כסף. רבות מהסירות טובעות, רבים מהפליטים כלל אינם מגיעים לחוף מבטחים, וגופותיהם שוקעות בים, ולעתים נסחפות לחוף.

שלוש גופות של אנשים שחורים, שאין להם שם, ולא ידוע כלל מאין הגיעו, נסחפו אל חופו של הכפר הנמצא על האי היחידי המיושב בארכיפלג הכלב. אי ".. לא גדול ולא יפה. כלל לא מרוחק מהארץ שעליה הוא נסמך – אלא שהיא שכחה אותו…
כשמתבוננים בארכיפלג הזה במפות, אי אפשר לזהות את הכלב במבט ראשון..
…הוא נותר לו, כמו פינת עולם שהושלכה אל תוך התכלת. …
" (*)

האי הזה הוכר כאי מורשת, קהילתו קטנה וסגורה יחסית. פרנסת תושביו על החקלאות – יינות האי ייחודיים ומפורסמים בטיבם, ומדיג. ויש לו לאי מסורות משלו וחגיגות משלו. כולם בו מכירים את כולם על כל חולשות האנוש שבהם. כולם נמצאים שם מאז היוולדם, רובם נשארים עד יום מותם.

כולם. חוץ מהמורֶה. המורה הצעיר שהחליף את המורה הזקנה המפחידה שכבר פרשה לגמלאות, והיא מטיילת בכל יום עם כלבה ברחבי הכפר. המורה הצעיר השומר על אורח חיים בריא, יוצא לריצה מדי יום, מחזיק בדעות קצת פחות שמרניות. משכיל, אידיאליסט. רואה את העולם בשחור ולבן.

"ככה זה תמיד עם אנשים משכילים. ראש האי אמר לעצמו שאם העולם מידרדר, זה באשמתם של אנשים כמו המורה, חנוקים מרוב אידיאלים וטוב לב, שמחפשים בכפייתיות הסברים למה ואיך, שמשוכנעים שהם יודעים מהו צדק ומהו עוול, מהו טוב ומהו רע, ושסבורים שהגבולות בין שני הצדדים ברורים כמו חוד של סכין, אבל הניסיון והשכל הישר מלמדים שאין גבולות כאלה. הם לא קיימים. הם בסך הכול תפיסה מקובלת, פרי דמיונו של אדם, דרך לפשט את מה שמורכב כדי להצליח להירדם בלילה." (*)

את שלושת הגופות גילו שלושה – המורה הזקנה ויחד איתה עוד שניים מתושבי הכפר. הזעיקו את ראש האי, אליו הצטרף גם הרופא, והמורה, שיצא לריצה הבוקר שלו הצטרף לחבורה המתכנסת סביב שלושת הגופות.

"נדרשו כמה ימים עד שהכול התחיל לשוב לקדמותו למראית עין . עד שהשגרה שבה לסדרה . כל אחד עשה את מה שידע לעשות . דיברו על נושאים חסרי חשיבות . לא דיברו עוד על המורה , גם אם לא הפסיקו לחשוב עליו , ומה שאמר הכומר לראש האי ולרופא התרחש בדיוק מזוויע." (*)

שלושת הגופות שנסחפו אל האי כמו פתחו תיבת פנדורה; הר הגעש נשמע יותר ויותר, האוויר נעכר, ריח רע עמד באוויר. הכל הפך דומם וכבד. אם בתחילה נראה היה שניתן יהיה לעבור לסדר היום, משום שרק מעט אנשים היו בסוד התקרית – שלוש גופות שנסחפו לחוף, הרי שקיומן של הגופות הללו, גם אם נעלם מידיעתם של רוב תושבי האי, הפך זרז לפעפוע של רוע, רוע שככל הנראה היה חבוי תחת מעטה של תרבות וחברה, רוע בסיסי, קמאי, ראשוני, רוע שאחריו אין תקומה.

"...נפשו של אדם אינה יכולה לאצור בתוכה את כל הרוע שמחלחל אליה ומזהם אותה . …" (*)

ומה שהחל במציאתן של שלוש גופות של שלושה מהגרים-פליטים, שאין להם שם ואין להם זהות, הלך וגדל, הלך ותפח, ולא היתה עוד דרך חזרה, ולא ניתן היה לבטל את השפעתן של אותן גופות.

"…הים לא הפסיק להוציא עוד גופות שטבעו . הוא לא הפסיק לרגע. …  בכל רגע הים סחף אל מרגלותינו עשרות גופות שהיו בגיל שאסור למות בו ולכולן היו אותן פנים. …" (*)

שוב, כמו ב"הדוח של ברודק" ו"הנפשות האפורות" לוקח אותנו קלודל אל תוך נבכי נפשם של האנשים הפשוטים, הבנאליים ביותר ומעלה משם רוע צרוף; כולם יודעים, מי מעט מי הרבה, כולם נושאים באחריות, איש אינו עוצר לרגע כדי לשקול, כדי לנסות לשנות, כי מי שיפנה כנגד ההמון, אין לו סיכוי ואין לו תקומה.

"למי אכפת מהאמת, אדוני המורה? היא לא מזיזה לאף אחד, האמת! "(*)

והמספר – ערטילאי, מספר את סיפורו כדי שנדע, כדי להזהיר. אם כי יש ספר אם יש מי שישמע.

"הייתי עד. כשם שאתם הייתם עדים אך סירבתם לראות. לעולם אינכם רוצים לראות. אני האיש שמזכיר לכם. אני הטרחן. אני האיש שדבר אינו חומק מעיניו. אני רואה הכול. אני יודע הכול. אבל אני לא־ כלום, וכך אני מעדיף להישאר. לא גבר ולא אישה. אני הקול ותו לא. מתוך הצללים אספר לכם את הסיפור." (*)

ועוד כמה דברים שמצאתי במהלך הקריאה בספר החכם והיפה הזה:

"…אהבה דועכת במוקדם או במאוחר, אבל לא התיעוב. הוא נשאר, לפעמים אפילו גדל, מחיה עצמו מחדש ללא הרף. הוא הכוח המניע של המין האנושי. בסופו של דבר, ניצחונו של יהודה האריך ימים יותר מניצחונו של ישוע, שאת גסיסתו אנו רואים בכל מקום. הוכחות לאהבה נעדרות בקרב בני אדם ואילו סימני בגידה ורוע משגשגים לרוב. …" (*)

"…כשלא מבינים עובדות מסוימות , קל לפנות אל הכישוף ואל העל ־ טבעי. …" (*)

 

ארכיפלג הכלב – פיליפ קלודל. תרגום: שי סנדיק. הוצאת: סנדיק תמיר. 211 עמודים

L'archipel du chein – Phillippe Claudel

לרכישה (בכל הפורמטים, כולל קינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים