"… כל הנערים והנערות האלה… חושבים שהם יודעים הכל על העולם, מוּנעים על ידי ההורמונים שלהם ומקווים רק לצלוח את שנות התיכון עם כמה שפחות מבוכות חברתיות. …" (עמ' 62)

רובנו היינו כאלה, בגיל העשרה. ידענו הכל ואי אפשר היה לחדש לנו שום דבר על החיים. ידענו בדיוק איך דברים צריכים להיות, ואיך לתקן מה שמקולקל, איך צריך להתנהג בכל דבר ועניין (גם אם לא היה לנו מושג ירוק על ענייני הריון ולידה, למשל; דעות היות לנו), ואם רק היו נותנים לנו, העולם היה יכול להיות מקום טוב יותר. בגיל עשרים וקצת זה עובר, הבטחון הזה בידע הכללי. ואחר כך, ככל שהתקדמנו בגיל ובחיים הבנו כמה מעט אנחנו יודעות וכמה מורכב העולם מסביבנו, ואיך הכל נצבע בגוונים של אפור, ואין כמעט שחור ולבן.

גם איה קריניצקי היא נערה כזאת, שיודעת הכל, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות ואיך להתנהג. בת טובים (ככה קוראים לנערות ממשפחות בורגניות), שרק לאחרונה גילתה את מרד הנעורים והחלה להסתובב עם חברים פחות ראויים בעיני הוריה ("פושטקים" היו קוראים להם פעם), בעיקר אמה, כאלה שנעדרים מבית הספר לעתים תכופות, כאלה המושכים אותה לכל מיני מקומות שפעם לא הכירה. ההורים בוודאי לא מכירים. אבל היא בת שש עשרה, והם מוכרחים לסמוך עליה, קצת. כי מה כבר יגידו? איזה כח יש להם עליה? בדרך כלל התקופה הזאת עוברת ונשכחת (או מודחקת) והכל שב למקומו בשלום, עם קצת צלקות וקצת שריטות; לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו.

אלא אם כן… ובכן – איה נעלמה. יום אחד יצאה לבית הספר ומאז נעלמו עקבותיה. בשיחת טלפון אנונימית המגיעה לבית הוריה, בקול מוסווה, נאמר רק "איה בידינו". וזהו.

וזה מדאיג. הו, כמה שזה מדאיג.

אחרי הכל, באופן עקרוני סמכו עליה שתדע להסתדר ולהשמר מכל רע, להמנע מן הדברים הרעים באמת. ועכשיו – הילדה (כן, חזרה להיות "הילדה") איננה.

ליאורה דגני, קצינת חקירות במשטרה ממונה לחקור את ההעדרות.

דגני, כמו כל או רוב הבלשים שהכרנו, רווקה המתגוררת לבדה, בדירה קצת מבולגנת, עם סיפור אהבה ישן שהיה ונמוג (אבל הגעגועים צובטים לעתים), קצת שותה, קצת מעשנת. וכמו כל רווקה ישראלית נתונה למתקפת ה"מתי תתחתני?" של ההורים ("מתי תגיעי לארוחה?" "למה רק בחגים?").

הזמן – תיכף פסח; המיקום – הצפון הישן של תל אביב; הגיבורות – אלה שאנחנו פוגשות כל יום ברחוב: הבת של השכנים, השכנים עם הילדות הקטנות, האנשים המבוגרים שעוד חיים בדירותיהם, לא מסתגלים לשינויים התכופים בעיר הזאת המחדשת פניה בכל כמה שנים. הכל קרוב ומוכר. הכל מותח וממכר.

לא יכולתי להניח את הספר מהיד (כמעט; בכל זאת – החיים עצמם).

באחד הערבים במהלך שבוע הספר, עמדתי באחד הדוכנים ולידי עמדה נילי אסיא, לחתום על ספריה למי שיקנה. לכל מי שניגש לדוכן סיפרה, בקווים כלליים, מהו נושא ספרה. עד שגם אני השתכנעתי.

ובאתי לספר לכם – שלא תחמיצו. ספר מתח שקשה לעזוב, מהפך דפים.

מומלץ לסוגו.

תיק איה – נילי אסיא. הוצאת: כנרת זמורה ביתן. 269 עמודים.

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)