החיוך האטרוסקי – חוסה לואיס סמפדרו

החיוך האטרוסקיאיש זקן (באופן יחסי) וחולה (מאד) מכפר קטן בדרום איטליה, נאלץ – בסוף ימיו – לעבור ולחיות בביתם של בנו וכלתו במילאנו.

 לכאורה סיטואציה של טוב לב וחמלה; למעשה מקום להתנגשויות, מלחמות וחילוקי דעות על כל צעד ושעל.

 הזקן – איש גאה, פרטיזן בעברו, גבר-גבר !! מגיע לבית שבו, שומו שמים, לאשה יש מלה, ולא סתם – לעתים המלה הקובעת.

 אה – ויש גם ילד; פעוט. כן, הוא ידע שיש לו נכד, אבל ילדים הם ענין לנשים, ולכן לא התעניין בו במיוחד, דמיין אותו כתינוק וזהו. אבל הילד הזה כבר לא ממש תינוק. אמנם עוד לא מדבר, אבל כבר יודע להביע עצמו (קצת), ובעיקר יודע, בקלות השמורה לתינוקות בלבד, לחדור ללב, גם לליבו של הסב הזועף.

 והנה – עוד נקודת מחלוקת: איך מגדלים ילדים? האם כמו בכפר, בצמוד להורים (אצלנו קוראים לזה: עקרון הרצף), או שמא בחדר נפרד מן ההורים, כי כך מודרני כיום לגדל ילדים.

 ויש האוכל "מפלסטיק" כמו שיש בערים המודרניות, מול הטעמים שהזקן מתגעגע אליהם, והאויר הנקי שהזקן מתגעגע אליו, ובכלל החיים הפשוטים שנאלץ לעזוב.

 ובכל זאת הוא מצליח איכשהו, לאט לאט, עם הרבה חיכוכים וכמעט מריבות, להתקרב, ואף הם מצידם מצליחים, כשהמגשר הטבעי הוא הילד הקט.

ספר שנוגע ללב לעתים.

החיוך האטרוסקי – חוסה לואיס סמפדרו. תרגום: עינת טלמון. הוצאת כתר (286 עמודים)

(פורסם ב- 4.5.2009 בפורום הספרים של YNET)

(La Sonrisa Etrusca – Jose Luis Sampedro)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *