גרייס מארקס (דמות אמיתית לחלוטין) הואשמה בסיוע לרצח, או שמא ברצח מעבידה ומנהלת משק הבית שלו.

 משפט הרצח זכה לסיקור נרחב בקנדה של המאה התשע עשרה; אחרי הכל, לא בכל יום מואשמת נערה בת שש עשרה, יפה ככל הנראה, ברצח כפול.

 סביב סיפורה (האמיתי, כאמור) של גרייס מארקס – בת למשפחת מהגרים מאירלנד, משפחה עניה ביותר – יש לציין – טוותה אטווד סיפור מרתק הנוגע בכל היבטי החיים של נערה שכזו, ונערות אחרות – חלקן כמו גרייס: משרתות בבתים, מועבדות בפרך מבוקר עד ליל, חלקן מהוות טרף קל לאדוניהן, ואחרות – בנות מכובדות למשפחות מכובדות, הנאלצות להסתיר כל רצון ותחושה ורגש, שמא תחשבנה ל"לא מוסריות".

 אפילו את גופן עליהן להסתיר בכל מיני מתקנים: " כשהביאו הנה לא היו תחתוניות חישוקים. … טרם חשבו כלל על תחתוניות חישוקים. הייתי מסתכלת בתחתוניות האלה, התלויות בארונות… הן דומות לכלובי ציפורים; מה שים בכלובים האלה? רגליים, רגלי גבירות; רגליים לכודות, כך שלא יוכלו להישלח ולהשתפשף במכנסי האדונים. אשת המושל לעולם לא אומרת רגליים,…"

 וקנדה הלא היא ארץ חופשית – מותר לנערה כמו גרייס לבחור לה את מעבידיה, ולהחליף מקומות עבודה על פי השכר והתנאים המוצעים לה; וזהו, זה כל החופש שלה. נערות במעמדה ונערות ונשים בכלל, אין להן רצונות וצרכים משלהן. הרכילות יכולה להרוג אנשים. התשוקה הורגת אותם; אותן בעצם: מי שהרה ללדת, שלא בתוך הנישואין, משלמת את מלוא המחיר: עליה לנטוש את ילדה, או להפיל את העובר אצל רופא / קצב מפוקפק בתקווה שתשאר בחיים אחרי הפרוצדורה. מי שהרה ללדת – גם אם אבי העובר הינו מן המעמד הגבוה – נידונה להיות מורחקת בחרפה, לעתים ללא כל פיצוי או תמיכה כספית.

 ולגברים אין מושג כלל במה כרוכה עבודת הבית : "גברים כמוהו לא צריכים לנקות את הטינופת שהם עושים, אבל אנחנו צריכים לנקות אחרינו וגם אחריהם. במובן הזה הם ממש ילדים, הם לא צריכים לחשוב מראש, או לדאוג לתוצאות של מה שהם עושים אבל זו לא אשמתם, זה פשוט משום שכך מחנכים אותם."

 אטווד מציירת ביד אמן את הסביבה, האווירה, דרכי החיים של המאה התשע עשרה בחצי הכדור הצפון-מערבי, בתקופות של מלחמות העצמאות והמרד, כאשר מעמדן של נשים נגזר מן הגברים בחייהן, והיה עליהן לשמור ולהשמר בהתנהגותן, במוצא פיהן ובכל אורחות חייהן – או שהיו מאבדות את מעמדן, רכושן, כספן ולעתים גם את חייהן.

 גרייס מארקס נותרת לאורך כל הספר חידה בלתי פתורה – האם היא אכן רוצחת? או אולי נגררה בפחד אחרי הרוצח האמיתי? האם סיפורה, המובא מפיה, הוא הסיפור "האמיתי"? ומהי ה"אמת" בכלל? האם היא חשובה? מה ערכו של הזכרון כאשר הוא מובא מפי נושאו?

 השאלות נשאלות, התשובות לא בהכרח ניתנות; ובכל זאת הסיפור מרתק, נוגע בנימים נסתרות בנפש.

הספר הזה שכנע אותי באופן סופי לדבוק בספריה של אטווד.

ומילה על התרגום (של יונתן פרידמן) – בדרך כלל מצוין; חסרו לי רק הפניות / הערות שוליים, כאשר צוטטו שירים בתוך הטקסט (לא כמבואות לפרק, אלא בתוך הטקסט ממש). אבל חוץ מזה – לעילא!

 מומלץ בהחלט

לטענת גרייס – מרגרט אטווד. תרגום: יונתן פרידמן. הוצאת כנרת. (480 עמודים)

(פורסם ב- 15.5.2009 בפורום הספרים של YNET)

(Alias Grace – Margaret Atwood)