The Testaments – Margaret Atwood

הספר "סיפורה של שפחה" יצא לאור לראשונה בשנת 1985.

הספר נחשב אייקוני בזמנו, אבל איכשהו, עם השנים, נשאר חקוק בעיקר בלבם וזכרונם של אוהדי אטווד האדוקים.

ב-1990 נעשה סרט על פי הספר, שלא זכה להצלחה גדולה, או לשבחים מרובים, ועל כן נשכח מלב.
(ראיתי את הסרט, פעם, והוא בהחלט מומלץ.)

ואז, בשנת 2016, שלושים שנים לאחר צאת הספר, כשהעולם כולו עבר שינויים טכנולוגיים, פוליטיים ועוד ועוד, פרצה סדרת הטלוויזיה, המבוססת על הספר, תוך התאמות (גאוניות, יש לציין) לתקופתנו, והרחבת הסיפור המקורי, מעבר לעדותה של ג'ון, המוכרת לנו גם בשם שלפרד, השפחה המספרת את סיפורה על גבי קלטות שנמצאו בשלהי המאה ה-22, והיוו בסיס למחקר על תקופת גלעד.

הצלחת סדרת הטלוויזיה הולידה, מטבע הדברים, עונות המשך; לסיפור בעונות אלה לא היה בסיס בספרה של אטווד, ולמרות הצלחתן של שתי העונות הנוספות, ולמרות שלאטווד היתה איזו דריסת רגל באזור התסריט (ואפילו תפקיד אורח באחד הפרקים), משהו היה חסר לאורך כל הדרך. כל זה במאמר מוסגר, משום שביקורת זו אינה עוסקת בסדרת הטלוויזיה, אלא בספר החדש שזה עתה יצא לאור – "העדויות" – The Testaments.

בבואה לכתוב את "העדויות" עמדו בפני אטווד מספר מכשולים; האחד – למרות שקוראיה הפצירו בה לאורך השנים, כך על פי עדותה, לספר עוד מקורותיה של ג'ון, הלא היא שלפרד, הרי שאותם קוראים וקוראות, או רובם לכל הפחות כבר הספיקו להתעדכן בקורותיה של שלפרד, ג'ון, דרך התפתחות העלילה בסדרת הטלוויזיה, ואין שום סיבה, וודאי לא לסופרת מצוינת כאטווד, לחזור ולספר במילותיה היא אותו הסיפור בדיוק.

בנוסף, אטווד בחרה, כך היא אומרת, לסיים את "סיפורה של שפחה" בסוף פתוח והותירה לכל קורא וקוראת לבחור את הסיום המתאים בעיניהם לסיפור.

מכשול נוסף הוא עניין הזמנים; הספר, כאמור יצא בשנת 1985, אלא שצופי הסדרה ירצו לקרוא משהו עדכני יותר, מבחינת זמן ההתרחשויות.

אבל אטווד היא אטווד היא אטווד, והיא לגמרי סופרת מחוננת, ועל כן בחרה בדרך חדשה, כזו שלא תפגע בסוף הפתוח של "סיפורה של שפחה" ולא בסדרת הטלוויזיה עתירת העונות; משהו שונה לגמרי.

בשלהי המאה ה- 22, כאמור, התגלו קלטות המכילות את עדותה של השפחה שלפרד; עדות זו הוצגה בכנס מדעי ועוררה עניין רב ב"רפובליקה של גלעד" ובהסטוריה שלה, ועל כן, כנס נוסף שהתקיים מספר שנים לאחר מכן, זכה לביקוש גדול מטעם מספר גדל והולך של חוקרים העוסקים בגלעד. עניין מרכזי בכנס עוררו שלושה מסמכים, שלוש עדויות לא מתוארכות, אם כי עיון בהן מעלה כי הן מדברות על תקופה של כ-15 שנים לאחר העדויות המיוחסות לשלפרד.

שלושת המסמכים האלה הם הספר הנפלא "The Testaments"; שלושה מסמכים, שלוש עדויות.

שלוש עדויות – שלוש עדות: הדודה לידיה, אגנס ימימה, נערה שגדלה בגלעד, ודייזי – נערה קנדית. שלוש עדויות – שלושה סיפורים.

סיפורה של דודה לידיה, האשה השנואה מכולן, זו הנושאת עמה טייזר ומכניעה בעזרתו את השפחות, הופכת אותן לצייתניות יותר; זו שיכולה להכנס לכל בית כדי לפקח כי החיים בו הינם חיים על פי הכללים, זו שיש לה כח פוליטי רב מאחורי הקלעים; אבל איך הפכה לכזאת? מה מביא אשה לפעול כך נגד בנות מינה, באכזריות שכזו.

עדותה של לידיה שופכת אור חדש על המניעים להתנהגותה, וכן על תחילת ההפיכה בגלעד, ההפיכה שהביאה ליצירתה של המדינה הדתית-חשוכה-פנאטית-טוטאליטרית.

דודה לידיה, כך מסתבר, הינה אחת מן "הגרעין המייסד" של מסדר הדודות, אלה האחראיות על חינוכן של הנשים בכל שלב משלבי החיים – ילדות, נעורים, ולאחר מכן – פיקוח הדוק על התנהגותן, שלא תסטינה מן הנתיב שהותווה להן.

ילדות מתחנכות בבתי ספר מיוחדים, נפרדים כמובן מבתי הספר של הבנים; הם ילמדו קרוא וכתוב, בין היתר, משום שמוחם בנוי אחרת, הן תלמדנה תפירה וריקמה וסריגה, משום שנשים מטבען מוגבלות יותר מגברים. המגבלות על לבושן ועל התנהגותן ברורות כמעט מלידה:

Arms covered, hair covered, skirts down to the knee before you were five and no more than two inches above the ankle after that, because the urges of men were terrible things and those urges needed to be curbed.

We were the innocent and blameless causes that through our very nature could make men drunk with lust, so that they’d stagger and lurch and topple over the verge-the verge of what? we wondered. Was it like a cliff?— and go plunging down in flames, like snowballs made of burning sulphur hurled by the angry hand of God.” (pp. 9)

 “There were swings in one of the parks, but because of our skirts, which might be blown up by the wind and then looked into, we were not to think of taking such a liberty as a swing. Only boys could taste that freedom;…” (pp. 16)

לידיה הינה אחת מארבע "האמהות המייסדות", או – הדודות המייסדות של המסדר; מסדר שכוחו, כאמור, תמיד מאחורי הקלעים. מסדר שהחברות בו נקראות על ידי ההשגחה העליונה לשרות נעלה יותר מנישואין ולידת ילדים, שרות למען הנשים כולן. הן עוברות שלבי חניכה שונים, הכוללים תקופת נסיון, תקופת הכשרה, שליחות מסיונרית מחוץ לגבולות גלעד, והסמכה מלאה לחברה במסדר.

לידיה היתה פעם אשה חופשיה והיה לה מקצוע מכובד ומעמד מכובד, וביום אחד איבדה הכל. אחר כך קבלה עליה את תנאי המשטר החדש ופעלה בתוכו.

Women have been told for so long that they can achieve equality in the professional and public spheres. They will not welcome the…” I sought for a word. “The segregation.” “It was always a cruelty to promise them equality,” he said, “since by their nature they can never achieve it. We have already begun the merciful task of lowering their expectations.’” (pp. 175(

אולי כי לא היתה לה ברירה בעצם. אולי כי הברירה היתה בין להיות או לחדול. (ומה הייתי עושה לו הייתי במקומה? לאן הייתי לוקחת את כל העקרונות והרעיונות הכה חשובים, אם הברירה היתה בין לחיות או למות? או, לכל הפחות, לחיות חיים של שעבוד תמידי?) אולי הדרך שבחרה בה היתה הרע במיעוטו?

How can I have behaved so badly, so cruelly, so stupidly? you will ask. You yourself would never have done such things! But you yourself will never have had to.” (pp. 403)

ואיך לא ראתה את כל זה מגיע? איך לא ברחה משם, כשרק התחילו ההגבלות?

 “In that vanished country of mine, things had been on a downward spiral for years. The floods, the fires, the tornadoes, the hurricanes, the droughts, the water shortages, the earthquakes. Too much of this, too little of that. The decaying infrastructure— why hadn’t someone decommissioned those atomic reactors before it was too late? The tanking economy, the joblessness, the falling birth rate.

People became frightened. Then they became angry. The absence of viable remedies. The search for someone to blame. Why did I think it would nonetheless be business as usual? Because we’d been hearing these things for so long, I suppose. You don’t believe the sky is falling until a chunk of it falls on you.” (pp. 66)

העדות השניה היא עדותה של אגנס ימימה, נערה שגדלה בגלעד, וזו היתה התרבות היחידה שהכירה. רחובות שקטים, בית גדול, אם אוהבת, אב שכמעט אינו נוכח, חינוך להיות כנועה וצייתנית עם ייעוד בטוח – להנשא לגבר ממעמדה, או ממעמד גבוה יותר, וללדת לו ילדים. ואם לא תוכל – תהיה לה שפחה שתעשה זאת עבורה.

בית מכובד היה לאגנס. אביה היה אחד מן הקצינים הבכירים, ובביתם היו שלוש משרתות – שלוש מרתות. לא היה צורך בשפחה, משום שהיתה כבר אגנס.

היתה לה ילדות די מאושרת, על פי קני המידה של גלעד. ומשבגרה מעט התהפך עליה עולמה. ולא רק שחייה הפכו פחות ופחות מוגנים ומאושרים, בינה לבינה התחילה לשאול שאלות; אם כי אסור היה לשאול כלפי חוץ, כי היה בכך אי-ציות וכפירה, ועונשים מיוחדים חיכו לנערות שאינן צייתניות.

What my father was doing in there was said to be very important— the important things that men did, too important for females to meddle with because they had smaller brains that were incapable of thinking large thoughts,…
and we will have no more questions about it.…Forbidden things are open to the imagination. That was why Eve ate the Apple of Knowledge, said Aunt Vidala: too much imagination. So it was better not to know some things.” (pp.  15)

העדות השלישית היא עדותה של נערה קנדית בת שש עשרה, דייזי, בת יחידה להוריה, ניל ומלאני, זוג ליברלי ונעים, המגן עליה, לעתים בדרך הנראית מוגזמת בעיניה, אבל היא נאהבת ומוגנת.

עד שכל מה שהכירה, כל מה שידעה נעלם ומשתנה, ועליה להתחיל מחדש בתנאים של אי-ודאות מוחלטת.

ושום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה.

קנדה, באותם ימים, הינה המפלט האחרון, כמעט, של פליטים מגלעד. רוב מדינות העולם סגרו מזמן את שעריהן בפני זרם הפליטים (נשמע מוכר?) או הכריזו על נייטרליות, ובחרו שלא להעלות את עוצמת האיבה בינן לבין גלעד, מפחד צבאה הנחשב חזק.

גם בקנדה נשמעו לא מעט קולות כנגד הפליטים המוסיפים להגיע.

בסביבתה של דייזי היו תומכים לא מעטים בהפגנות ובפעולה נגד גלעד, חינוך ליברלי, כאמור.

שלושת העדויות נטוות, תחילה, בשלבים שונים על פני ציר הזמן, כל סיפור מסופר בפני עצמו, וכל אחד מאיר פן אחר של התקופה ושל החיים מצד זה ומצד זה של הגבול. לאט לאט נשזרים הסיפורים אלה באלה, ציר הזמן הופך לאחד, כאשר כל פרק עדות ממשיך את זה שלפניו.

"משטרים טוטאליטריים אינם מאריכים ימים", טוענת אטווד בראיון לניו יורק טיימס לרגל צאת הספר (כאן בגירסה העברית בעיתון "הארץ"), והספר הזה מאיר את הפינות האפלות של המשטר בגלעד, משטר שסופו נעוץ בשימוש לרעה שעושים האנשים, הגברים, בכח שניתן בידיהם, כח בלתי מוגבל כמעט, על פני הנשים.

על השרדות, על אהבה, על אומץ והקרבה, וגם על כוחם של פחד ואכזריות, על ניצול לרעה ועל המלחמה ברוע, ועל כוחן של נשים לפעול, מאחורי הקלעים ובתבונה, כדי לשמור ולהישמר.; על כל אלה ועוד, בספרה המופלא (כן, שוב) של מרגרט אטווד.

מומלץ ביותר

ועוד נקודה למחשבה:

…much latitude is given by those in power to professionals who can relieve them of pain. The doctors, the dentists, the lawyers, the accountants: in the new world of Gilead, as in the old, their sins are frequently forgiven them.” (pp. 252)

The Testaments – Margaret Atwood – הוצאת:  Stewart & McClelland. מס' עמודים: 432

לרכישה (בפורמט רגיל ולקינדל)

 

אלה יווניה קוראת ספרים