השקרים האחרונים של הגוף – גיל הראבן

השקרים-האחרונים-של-הגוף שתי אחיות
הבכורה – אלישבע – איטית מעט, גמלונית מעט

הצעירה – אלינור – הופכת בכורח הנסיבות לבכורה.. לאחראית.
אלינור היא המספרת… אשה נשואה באושר מסוים ל"מלח הארץ" (שהיא קוראת לו: "ארץ המלח"), נושאת עמה משא נורא של כאב: אלישבע נאנסה בנעוריהן על ידי "הדוד מאמריקה". דוד – שהוא בעצם בן-דוד של אבא, שריד אחרון מן המשפחה. נאנסה כשהתארח אצלם בפנסיון.

ולא פעם אחת, אלא פעמים הרבה, במשך חודשים ארוכים

ואיש לא ידע

ואיש לא שיער

טיפין טיפין מטפטפת האמת לאזני המשפחה. ההורים לא מאמינים – כי איך זה איש כל כך מכובד? ואולי הילדה מדמיינת? ובעצם – איך יאמינו, שהרי אם תחת קורת הגג שלהם נפגעה כך בתם, והם לא ראו ולא ידעו – כי אז: איזה מין הורים הם ?(ואין הם יודעים כי הורים בדרך כלל לא יודעים דברים שכאלה, שהם בלתי יאמנו ברשעות הכרוכה בהם)

אלינור מאמינה כמעט מיד, כי האיש (שהיא קוראת לו: "לא איש", שהרי לא ייתכן כי איש יעשה דברים נוראיים שכאלה) אכן עשה באלישבע מה שעשה, והיא מצליחה להוכיח זאת.

האמת כבדה משאת, לכולם. האם "מתפטרת" מן החיים; האב משאיר לבנותיו דירה בירושלים ועוזב לארץ אחרת.

אלינור, הצעירה, נשארת לטפל באחותה.

עד שכשל כוחה.

מכאן נושאת אותנו המספרת דרך אשפוזה של אלישבע, שיקומה בארץ אחרת, והטראומה המוסתרת כל כך אצל האחות שנשארה, זו שכביכול לא נפגעה… כי לעולם לא מדברים על הפגיעה של הסובבים את הנאנסת. אבל הפגיעה מתפשטת במעגלים קונצנטריים מן הסביבה הקרובה ועד הסביבה הרחוקה, העתידית – הילדים שיוולדו, ההורים של הבעל, הקהילה בה מצאה אלישבע מנוח לנפשה.

ואלינור נשארת עם המורסה. ויום אחד המורסה מתפוצצת…

הספר מהפך קרביים מתחילתו ועד סופו; הצורך להתעמת – גם אם רק בסיפור – ברוע שכזה, קשה; קשה ביותר.

והכל מסופר ביד אמן.

מומלץ

(עם חבילת טישו ליד)

 

השקרים האחרונים של הגוף – גיל הראבן. הוצאת אחוזת בית (396 עמודים)

(פורסם ב- 10.2.2008  בפורום הספרים של YNET)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *