מאיפה להתחיל? אפשר מהסוף – חסכו מעצמכם; אני כבר בזבזתי זמני וקראתי עד הסוף. אל תתנו לשליש הראשון של הספר להטעות אתכם; מיד לאחריו הספר הופך למופרך יותר ויותר כשעוד ועוד עלילות משנה נוספות לעלילה הראשית, עוד ועוד פיסות הסטוריה (שהרי יש כאן עניין הסטורי שצריך לחקור) מוסיפות מידע (מיותר לגמרי, אם תשאלו אותי), ובסופו של דבר, כשנפתרת התעלומה, מתברר לך שכבר מזמן חשדת ברוצח, אבל לא ממש ידעת להסביר לעצמך למה.

או מההתחלה; את ז'ואל דיקר הכרתי בספרו "האמת על פרשת הארי קברט" שעד היום, כמעט שש שנים אחרי שקראתיו, אני חוזרת וממליצה עליו לכל מי ששואל (וגם למי שלא) כספר חכם, אינטליגנטי, משעשע, ומרתק. כבר אז ידעתי שארצה לשוב ולקרוא בספריו של דיקר.

על-כן, מה רבה היתה אכזבתי כשקראתי את ספרו השני "בני בולטימור" (הערה להוצאה: על הכריכה האחורית של הספר החדש "היעלמותה של סטפני מיילר" מופיע הספר בשם "ספרם של הבולטימורים"; טעות מביכה מעט, כך נראה לי). הספר הזה – "בני בולטימור" היה כל כך מופרך, שככל הנראה קראתיו עד הסוף רק משום התקווה שמשהו יקרה. (ספוילר – לא קורה דבר; הוא רק מתקלקל עוד יותר).

לספר החדש נגשתי, אם כך ברגשות מעורבים; מצד אחד הסופר כבר הצליח לאכזב אותי פעם אחת. מצד שני הספר הזה נושא עליו את חותם האיכות של "הסדרה לספרות יפה" שבדרך כלל אני שמה בה את מבטחי.

ואכן – ההתחלה היתה מבטיחה; עיתונאית צעירה פוגשת שוטר מעוטר על סף פרישתו מן המשטרה ומספרת לו כי הרצח המרובע שפיענח, יחד עם שותפו, לפני עשרים שנה, בוצע, למעשה, על ידי איש אחר, כך מעלות חקירותיה, והיא מתעתדת להמשיך לחקור ואף קובעת עמו פגישה. היא כמובן וכנאמר בשם הספר, נעלמת, ומכאן מתחילה החקירה מחדש.

הרצח המדובר ארע בפתיחת פסטיבל תאטרון בעיירה נידחת ושלווה בהמפטונס; בערב הפתיחה נרצחו ראש העיר, אשתו, בנו הצעיר ועוברת אורח, תושבת העיר, מוכרת בחנות הספרים שיצאה לריצת הערב שלה ומצאה את מותה בכדורי אקדח שכוונו אליה, כיוון שככל הנראה היתה עדה לרצח.

למה נרצחו ראש העיר ובני משפחתו? למה נרצחה מוכרת הספרים החביבה? איך זה שכל הראיות הובילו לאדם אחד, בעל מסעדה מצליחה בעיר, שנהרג במהלך מרדף משטרתי אחריו?

בהחלט יכול להיות בסיס לספר מתח מרתק; לא?

עיירה נידחת (מקום חביב על דיקר), תעלומה הסטורית (עוד עניין שחביב על דיקר), סופרים העוסקים בחקירות (כן, כן, גם זה חביב על דיקר). ומכאן אפשר רק להתניע ולצאת לדרך – לא?

אז זהו שלא. דיקר החליט להוסיף עוד גיבורים וגיבורות, עלילות משנה מפותלות, פיסות הסטוריה אישית של כל אחד ואחת מגיבוריו, ואלה לא מעטים – עורך העיתון המקומי, עורך מגזין תרבות ניו יורקי, מבקר במגזין התרבות שמפוטר פתאום, שתי נשים צעירות השואפות לפתוח מסעדה, מפיק בכיר בערוץ טלוויזיה ובתו הדכאונית, מפקד המשטרה דאז בעיירה שנעלם יום אחד, זמן קצר לאחר הרצח, ראש העיר שהפך לכזה עם הרצח ומאז נבחר שוב ושוב. לכל אחד מהם (ולעוד רבים נוספים) יש הסטוריה מרתקת וראויה לספר בפני עצמה, אלא שגיבוב כל הסיפורים הללו וכל הגיבורים הללו יוצר ערבוב ובלגן, והרושם שנוצר הוא כי דיקר ביקש "לעבות" את הספר, ובחר להוסיף עוד מן הגורן ומן היקב, העיקר להגיע למספר מסוים של עמודים (או אולי זה היה החוזה עליו חתם? ספר מתח בן 600 עמודים. תמהתני).

ואיפה היה העורך? שאלה שאני שואלת את עצמי עם תום הספר הזה, למה לא "חתכו" לא את כל העניינים המיותרים, סיפוריהם של גיבורי המשנה, ושאר עניינים שאין בינם לבין הסיפור כמעט דבר?
לא יודעת. הוא בארץ אחרת.

ולמה לא הפסקתי לקרוא אחרי מחצית הספר? גם זו שאלה שאני שואלת את עצמי. אולי כי עוד קיוויתי שמתישהו יתעשת דיקר (זה שכה אהבתי ב"הארי קברט") ויחזור לספר כמו שהוא יודע. הוא לא חזר עד סוף הספר.

ואין לי אלא להמליץ לכן ולכם לקרוא ספרים אחרים במקום.

היעלמותה של סטפני מיילר – ז'ואל דיקר. תרגום: רמה איילון. הוצאת: מודן – הסדרה לספרות יפה, כנרת. 614 עמודים

La Disparition de Stephanie Mailer – Joel Dicker

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)