"כל כך הרבה שנים חלפו עד שהצלחתי לבנות את חיי מחדש, להגיע אל המקום שבו אני נמצאת היום. אבל למרות שהנחתי את העבר מאחוריי, בכל זאת לא שכחתי דבר. יש דברים שאי אפשר לשכוח." (*)

לסטלה … היה הכל; מקצוע מצוין כפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית, בעל אוהב, בן אהוב, נער צעיר בן 13, בית מרווח בשכונה טובה, חברים אוהבים ומשפחה מחבקת.

לסטלה יש פצע גדול, בדרך כלל חבוי, בדרך כלל לא ידוע, בדרך כלל לא כואב. לסטלה היה פעם איש אחר שאהב אותה, והיתה להם תינוקת ששניהם אהבו עד בלי די. ויום אחד התינוקת לא היתה עוד; נעלמה. כנראה טבעה.

"אני עדיין מופתעת כשאנשים שׂמים לב שאני כאן. כשמישהו מבחין בנוכחותי. אולי אפילו מתגעגע אליי. אני כל כך רגילה להיות שקופה." (*)

איזבל קארלסון היא אשה צעירה בתחילת דרכה העצמאית, תחילת דרכה באקדמיה. סוף סוף יצאה מביתה, קצת לאחר שאביה מת, מלפיתתה של אמה האוהבת, החונקת. התחילה להכיר אנשים חדשים, בני גילה, חברות חדשות, בחורים צעירים, ואחד במיוחד.

משום שאביה מת לא מזמן, ביקשה מעט עזרה, טיפול שיסייע לה לעבור את תקופת האבל.

איזבל הופנתה לטיפול אצל סטלה.

סטלה ראתה בפניה את פני בתה הנעדרת או מתה כבר עשרים שנים.

וכל עולמה הבטוח והמוגן התערער.

מכאן לוקחת נורבק את הקורא/ת למסע מותח ורב תהפוכות, ואם כי פתרון התעלומה די ברור, ואף ניכרים פה ושם תפרים גסים מדי, או תוספות שאינו הכרחיות לעלילה, או צירופי מקרים בעייתיים מעט, על אף כל אלה הספר מהפך דפים, וקשה להפסיקו.

ובתור שכזה – מהפך דפים – הוא בהחלט מומלץ.

תגידי שאת שלי – אליזבת נורבק. תרגום (מאנגלית): דן כ"ץ.  הוצאת: דני ספרים . 487 עמודים

Säg att du är min – Elisabeth Norebäck

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (כולל לקינדל)

* נקרא בפורמט דיגיטלי ; אין מספרי עמודים