להשביע את הדרקון – מאשה צור גלוזמן

למען האמת, חלק האקספוזיציה היה ארוך מדי; עד עמוד 60, לערך, נע הספר בין ההווה, שתיכף יקח אותנו לעבר, למאה ה- 13, (כך על-פי הטקסט על גב העטיפה), לבין העבר הלא רחוק, תקופת היכרותם של עידית וחלימי (שם משפחה, אבל כולם קוראים לו כך), והסיבות שהובילו למעברם מההדוניזם התל-אביבי לעתלית, בית מול הים, עם כל הסמליות הבורגנית והחלומות הנילווים אליה.

כמעט ויתרתי, אבל הייתי בהמתנה באיזה מוסד רפואי, וזה היה חומר הקריאה היחיד שהבאתי עמי, כך שלא באמת היתה אופציה אחרת, למעט העיתון שאני לא קוראת אף פעם, שמישהי השאירה על איזה שולחן, והיתה ברקע גם ההמלצה הבלתי מתפשרת של רוני, וכבר מיציתי את הפיד בפייסבוק; אז נשארתי.

וטוב שנשארתי. כי החל מעמוד 60, לערך, קשה עד מאד להניח את הספר מהיד. החל מעמוד 60, לערך, מתחיל הקסם.

עידית וחלימי, זוג צעיר, יחסית, עם ילדה קטנה אחת. עידית, עוסקת בתרגום ספרים. חלימי עורך עיתון לנשים, ובהמשך מגיש תוכנית רדיו. משבר בנישואיהם, שניסו להגדירם "פתוחים" אבל זה לא כל כך עובד, יחד עם הולדת לילי, בתם, וכל הכרוך באדם חדש ותלותי לחלוטין שהגיע למשפחה, הובילו אותם לעבור לבית השייך למשפחה בעתלית; לנסות מחדש.

"… הלידה היתה מעשה בלתי-הפיך, התרחשות שאין שום דרך למחוק או להתעלם ממנה. מעתה ועד עולם. הייתי מושעבדת לחלוטין ועד יום מותי לצרכיו של יצור שברירי וחסר ישע שבינתיים לא חשתי אליו רגש אמהו במיוחד, רק תחושת אחריות אינסופית ומעיקה. להכיר בזה היה אכזרי ומשתק. …" (עמ' 105)

וזה הסיפור האחד.

הסיפור השני, זה שעליו נרמז כבר בכריכה, הוא סיפור המעבר למאה ה- 13. במהלך "מסע" בסיועה של פטריית הזיה, מטבע עתיק ומאגר מים, עברה עידית אל המאה ה-13. ה"נחיתה" היתה מפתיעה למדי, משום שמן הצד השני פגשה את מי שהיא עתידה לאהוב, אולי, לזמן קצר, אהבה שתאיר באור מסוים, אחר, את המשבר בנישואיה, ו"על הדרך" מתוודע/ת הקורא/ת לפיסת חיים בתוך ממלכת הצלבנים בישראל, בתקופה ההיא, מין נגיעה בעבר שהופך להווה עבור עידית.

סיפור ה"ביקור" הזה בממלכת הצלבנים הוא הסיפור השני.

"…'להשביע את הדרקון' שמשמעותו להעמיס על הרעיה מתנות כפיצוי על התנהגות לא נאותה. …" (עמ' 111)

"להשביע את הדרקון" הוא הסיפור השלישי; זהו הסיפור שעידית עוסקת בתרגומו, במהלך הספר; סיפור על קניית פרחים מנערות המוכרות שושנים באיזה פאב מקומי בבוואריה, אי-אז במאה ה- 19, פרחים שנועדו לנשותיהם של הקונים, כדי להרגיע אותן על שובם המאוחר לבתיהם.

זהו הסיפור שבתוך הסיפור, ובתוכו – עוד סיפור: סיפורו של נסיך הנשען על חוכמתה של דרקונית מכושפת כדי לשלוט בחוכמה בעמו.

במהלך הקריאה נזכרתי, לא פעם, ב"זרה", שאמנם לא קראתי, אבל בהחלט צפיתי בסדרה; אבל אם הייתי שוכחת אילו נימות זכרון מעיר בי הספר, הרי שצור גלוזמן הזכירה את הסדרה הזו, במהלך הספר, כאחת הסדרות החביבות על עידית. ועוד נימות זכרון נעורו בי, בקשר עם הספר "עקורה" של נעמי נוביק וקצת גם את "דרקון הוד מלכותו", אף הוא של נוביק.

האציל בן המאה ה- 13 שעידית פוגשת במסעותיה בזמן – ז'אן מארסוף – היה גם היה באמת, ובתיאורי החיים בזמן ההוא ניכר תחקיר מעמיק שערכה צור גלוזמן לצורך הספר.

פנו לכם קצת זמן וקראו את הספר הזה. כדאי ביותר.

 

להשביע את הדרקון – מאשה צור גלוזמן. הוצאת: ידיעות ספרים. 376 עמודים

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *