הבת מחוץ לארץ – נָגָ'את אֶל-הַאשְׁמִי

"… הרע מכול הוא שאיני מסוגלת להודות לאל. להגיד לו תודה על מה? מי זה אלוהים? איפה הוא? איך אתן יודעות שהוא קיים? אינכן רואות שכל זה הוא בסך הכול המצאה של אנשים שבמשך מאות שנים התאמצו: א' למצוא משמעות לעצם קיומם, ו-ב' לשלוט בכן, אנאלפבתיות שוטות מסכנות, ולשלוט בכל מי שמפחד מהחיים ולו רק טיפ-טיפה, כלומר בכולם בלי יוצא מן הכלל?.." (עמ' 25)

מהגרים, בכל מקום בעולם, המבקשים להיטיב את מצבם, יהיו תמיד זרים במקום החדש אליו יגיעו, לפחות בדור הראשון, חלקם גם בדור השני, ויש שלא ישתלבו בחברה החדשה גם בדור שלישי ורביעי, אלא יתכנסו להם בגטאות אמיתייים או מדומיינים, ינסו לשמר את התרבות שהביאו מ"שם" (כל "שם" שהוא), יתרחקו מכל מה שהוא זר להם, לא מוכר, מאיים. יאחזו בכל כוחם במה שהם, במה שהם יודעים.

ההגירה אל מדינות העולם המערבי, המודרני, המתקדם (בעיני עצמו), הליברלי, ממדינות העולם השלישי, או המדינות המתפתחות, כרוכים בה משברים גדולים של זהות ומקום, שפה, מעמד. המהגרים המבקשים להיטיב את מצבם, מהווים מושא קנאה ועוגן לנותרים מאחור, מי שיוכלו "למשוך" אחריהם את אלה שנשארו, לשלוח כסף לאלה שלא יהגרו, כך בכל העולם.

המספרת, שאין לה שם, היגרה בילדותה ממרוקו לקטלוניה. איחוד משפחות עם האב שעבר לפניהן, רק כדי לגלות שאין לו שום רצון להיות איתן, ונאלצו להתחיל מההתחלה בארץ זרה עם שפה זרה, בלי מקורות פרנסה. אבל בעולם החדש, המודרני.

האם התפרנסה מעבודות שונות, הבת נקלטה במערכת החינוך, למדה את השפה, נפתח לה הפתח ללימודים גבוהים, ודרכה נראתה סלולה להשתלבות מלאה.

אלא שהתרבות והדת מהן הגיעה, המשפחה, הכבוד, הקשרים וההקשרים הקהילתיים / משפחתיים, כל אלה יש להם דרישות משלהם – שתתלבש כמו שצריך, שתתחתן עם מי שנבחר עבורה (ויוכל להגר בעקבות כך אף הוא), שתשמור על כבודה, שלא תאכל ולא תשתה מה שאסור, שתעבוד רק במקומות מסוימים.

וגם לתרבות החדשה יש דרישות; שאם כבר הצליחה בלימודיה, שתפנה ללימודים גבוהים, שלא תחבוש מטפחת לראשה, שתיקח חלק במאמצי השילוב של בני עמה המהגרים כמוה בחברה הקולטת.

והיא על פרשת דרכים; צריכה להחליט באיזו דרך ללכת.

"… כל הנבואות שניבאו לי, התגשמו, הן בדיוק אלה שניבאו לכל בנותיהן של המרוקאיות כאן:לא שווה שתתאמצו לחנך אותן, כך שמעתי שמישהו אמר, כי תכף אחרי שהן יגדלו קצת, ממילא יחתנו אותן בארץ שלכן, ואחר-כך הסיפור מאחורינו: מטפחת, הביתה וקדימה, לעשות ילדים. אלא מאי? אלה שחושבים כך אינם נותנים אף פעם את דעתם על הבדידות, הם אינם מציעים שום הצעה חלופית וגם אינם מנדבים לנו, בתמורה להתקוממותנו נגד משפחותינו, מקום חלופי כלשהו שישמש לנו מפלט. אל תניחו להם לשלוט בכן, התקוממו והתמרדו נגד המסורת הקדומה והפרימיטיבית של עמכן, הימלטו מפני האפליה והמצ'ואיזם. ואם אכן נחצה את הגשר הזה, מה בדיוק יחכה לנו מעֶברו האחר?…" (עמ' 167)

הכותבת, הבת, זו שאין אנו יודעות את שמה, שיש לה רצונות משלה, ואף-על-פי-כן מרגישה מחויבת לאמה, למי שתמיד היתה לה בית, נקרעת בין שתי התרבויות, זו שקוראת לה לצעוד "קדימה" ולהקרע מכל מה שיש לה, וזו הקוראת לה להשאר, להתקדם לאט לאט, בתוך המסורת, בתוך המנהגים והכללים, להיות שייכת.

אם תבחר בחברה הקולטת, תינתק ממשפחתה, תינתק מתרבותה, מאמה, מהבית. אם תבחר להשאר, תוותר על היכולת לבחור, תוותר על הספרים, על החירות.

מהגרים, בכל העולם, נתקלים בלבטים מן הסוג הזה, ואין אמת אחת, ואין תשובה אחת, ואין להתפלא על כעסם של בני הדור השני והשלישי למהגרים, המגלים כי גם אם ינסו להשתלב ו"להתנרמל" לעולם יחשבו "זרים זה מקרוב באו", נחשלים. לעולם תהא תרבותם נחשבת פחות מזו הקולטת.

בספר לא עבה, בשפה ברורה וצלולה, מביאה אל-האשמי את סיפורם של המהגרים, ובעיקר של המהגרות, שעליהן תמיד חלים הרבה יותר איסורים וכללים.

 

כדאי מאד.

 

 

הבת מחוץ לארץ – נָגָ'את אֶל-הַאשְׁמִי. תרגום: רמי סערי. הוצאת: רימונים. 196 עמודים

La filla estrangera – Najat El Hachmi

 

לרכישה (בפורמט רגיל ודיגיטלי)

 

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *