J – Howard Jacobson

כל המשפחות המאושרות  דומות זו לזו, אך האומללות, אומללות כל אחת בדרכה. וכך גם האוטופיות והדיסטופיות;  כל האוטופיות דומות זו לזו, וכל הדיסטופיות שונות, כל אחד בפני עצמה, כמו גן עדן אחד מול  שבעה מדורי גיהינום.

J הוא מין דיסטופיה שכזו, שונה מאלה שהכרנו, אם כי נוכל למצוא בה היבטים דומים, מופעים מוכרים מדיסטפיות אחרות. כך, למשל, מחיקת ההסטוריה, כמו ב1984 או בברית המועצות, (כמעט דיסטופיה בפני עצמה).

אי שם, בעתיד לא ידוע, ישנו העולם הזה, עולם שיש לו עבר כנראה אפל, אבל ההסטוריה הושכחה, במידה מסוימת, או לפחות, השלטונות לא עודדו מחקר שלה. הם גם לא עודדו צבירת מזכרות, אפילו לא מזכרות משפחתיות (אם כי כמות מוגבלת של מזכרות היתה מותרת, או לפחות העלימו ממנה עין). ספרים נעלמו אפילו מן הספריות, מספרים אחרים נקרעו דפים, לא ניתן היה לגשת לארכיונים, מותר היה להגיש בקשה, אבל איכשהו בקשות לעיון היו הולכות לאיבוד בנבכי הביורוקרטיה.

"“Yes, of course” will be the polite rejoinder to any request you make to inspect certificates of birth or death, or voter lists, or even newspapers dating too far back. But the forms you fill in are never read by anyone. Calls are not returned, applications are lost, the person you were talking to in the morning won’t be there in the afternoon.” (pp. 89)

היה משהו, בעבר, שלא הוזכר במלים, וכבר לא ניתן היה לתת לו ביטוי מובן – WHAT HAPPENED, IF IT HAPPENED, נאמר בלחש, בין אנשים, אם בכלל נאמר. אבל ברור שמשהו היה, משום כל מה שמנסים להשכיח, משום החברה החדשה שנבנתה, ובה האלימות סמויה, אסורה אך מבעבעת בתוך האנשים, עד כדי כך שאלימות בתוך הבית זכתה להעלמת עין גורפת מצד הכל. היה מותר לקלל, אבל רצוי שלא – Swearing was an act of violence to others and an act of ugliness to oneself. It had no place in him.” (pp. 49), והמלה השגורה ביותר היא – "סליחה". כולם מצטערים. כל הזמן.

קֶוֶורן (קוקו) כהן, גר בעיירה נידחת על חוף הים – פורט רובֶּן שמה. מתבודד בביתו, ממש כפי שהוריו גדלוהו, עם סודות שאין משיחים בהם, עם מסמכים ומכתבים שאין פותחים עוד, עם מוזיקה שאין מדברים עליה מחוץ לבית. עם מגע מוגבל למינימום עם החוץ. כי משהו קרה.

אביו לימד אותו כי כל מלה המתחילה באות J, יש להניח שתי אצבעות על השפתיים, כאילו להסתיר אותה, את האות. לא ברור למה, אבל הריטואל כבר נטמע בו.

כלל לא ברור לו אם כהן אכן היה שמם מתמיד, או ששינו אותו, במסגרת כל השינויים מטעם השלטונות, שינויי שם של מקום והעברת אנשים למקומות אחרים יחד עם שינוי שמם, הכל כדי לכסות אולי את מה שפעם קרה, אם קרה.

הם לא היו בני המקום, זה היה ברור, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי לשאול, משום ששניהם לא בחיים.

קוורן אהב את החיים בעיירת החוף, על הצוק, בבית מבודד שבו ניתן לשמוע את שאגת הגלים. אהב לצאת לצעדות על הצוק, לשבת על ספסל מבודד ולהתבונן בים. היה משהו בטוח בים.

“That was the great thing about the sea: you didn’t have to worry about it. It wasn’t going anywhere and it wasn’t yours. It hadn’t been owned and hidden by your family for generations. It didn’t run in your blood.” (pp. 8)

אנשים אחרים בכפר פגש אם יצא לפאב המקומי, או הגיע לאקדמיה להרצות, פעם בשבוע, או לחנות המזכרות המקומית בה מכר כפות עץ שגילף, ולעתים רחוקות הגיע ליריד שנפתח מדי פעם.

ופעם אחת פגש שם את איילין היפה, הצעירה, שמכרה שם פרחים שעשתה מנייר.

הוא אמנם שם לב אליה, אך אולי לא היה ניגש אליה, אלמלא לחש מישהו באזנו, מישהו שנראה כמו סוחר חזירים, כי עליו לגשת אליה ולהציג את עצמו. מסתבר שאותו סוחר לחש משהו דומה לאיילין, ואחר כך נעלם.

איילין גדלה במנזר, לא זכרה את הוריה, וממילא לא היה לה למי להתגעגע.

אל הכפר הסמוך לפורט רובן הגיעה מתישהו, הכירה אשה אחת שחיה בגפה באיזה חוג ספרות (היה כזה, לספרים מותרים), ועברה לגור איתה. אחר כך הכירה את קוורן כהן, ושניהם התאהבו, ועברו לגור יחד, גם אם לא רשמית.

Reading groups were licensed. Because they were allowed access to books not otherwise available (not banned, just not available), readers had to demonstrate exceptionality of need— either specific scholastic need or, if it could be well argued for (and mere curiosity wasn’t an argument), general educational need.” (pp. 69)

וברקע, כל הזמן ברקע, חברת המופת שהתכוונו ליסד, אחרי שקרה מה שקרה אם קרה, והפכה לחברה מנוכרת, עם אלימות כבושה, עם מקרי רצח בלתי מפוענחים, עם פיקוח הדוק ודיווחים כלפי מעלה, ובעיקר עם אי-אושר מתמשך.

 

הקריאה בספר הזה היא כמו שקיעה במדמנה בוצית, מהפנטת ומכשפת, וכשלרגע מביטים החוצה צריך לשפשף את העיניים ולעצור לרגע כדי להתנער מכל מה שיש שם, בעולם הזה, להזכר שזה רק ספר (בינתיים).

כל דיסטופיה, יש בה גרעין של מציאות, שהיתה, או שזרעיה יכול ונמצאים כאן ועכשיו. J אינו שונה בכך מדיסטופיות אחרות, וצריך להיות זהירים תמיד. כל הזמן. כמו קוורן קוקו כהן.

הרבה לשון המעטה יש בספר הזה, הרבה מחשבות וביקורת מוסווית, הרבה דברים לא יתבררו עד הסוף, רק רמזים "שתולים" לאורכו יספרו, בדרכם, מה היה, אם היה, ומה צריך להיות.

לא מעט פיוטיות יש בספר הזה, ואזהרה. כדרכן של דיסטופיות.

 

 

J – Howard Jacobson – הוצאת:  Penguin, 353 עמודים

 

לרכישה


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *