ארצנו הירוקה והנעימה –עאישה מאליק

ישובים קטנים, קהילות קטנות, כפרים נוטים להיות הומוגניים באוכלוסיה החיה בהם; אנחנו מכירים את זה מקרוב. מן הקיבוצים ועד הישובים הקהילתיים, המושבים וכל אותם מקומות פסטורליים ויפים, שכדי לגור בהם אין די ברצון, וברכישת פיסת נדל"ן, אלא יש לעבור דרך ועדת קליטה ולקבל עליך כל מיני כללי התנהגות הנוהגים במקום. וגם אם אין ועדת קליטה, מעטים האנשים שיבואו לגור במקום שידגיש את שונותם.

ובכל זאת, לעתים יש מי שרוצה לשנות את הדרך המותווית לו, ובוחר לעצמו מקום מגורים שבו ינסה להיטמע, שלא ידעו, שלא ירגישו שבעצם הוא שונה.

בילאל השאם, רואה חשבון אנגלי ממוצא אפגני בחר לחיות יחד עם משפחתו בקהילה קטנה שכזה, בכפר אנגלי מרוחק בשם "אחרית בבל", ובדרך כלל הצליח להיטמע בסביבת מגוריו. היה לו  משרד מצליח ובו כמה וכמה עובדים, היה לו קול במועצת הכפר, בנה של אשתו מנישואיה הראשונים למד בבית הספר המקומי, והיו לו חברים מקומיים, ובכלל, נדמה היה שאין הבדל בינו לבין שכניו, שבחרו אף לקרוא לו "ביל".

אלא שאמו, על ערש מותה, ביקשה כי יקים בכפר מסגד.

"אנשים מתים ותולים את המשאלות שלהם על צווארך עם כל האשמה הכרוכה בכך." (פרק 25)

החל מאותו רגע החלו לעלות כל הרחשים המוסווים של כל אלה המקבלים את האחר, ובלבד שיאמץ את ערכינו ואת דרכי חיינו, ולא יתבלט בריחו או בלבושו, או באורחות חייו. שיהיה כמונו (ויש שיאמרו: ושיגיד תודה על שאנחנו נותנים לו מקום בתוכנו).

בילאל באמת חשב שהוא לגמרי חלק מהקהילה; הוא הרי בחר בה, בין היתר, כדי להתרחק מהקהילה המשפחתית הצפופה בבירמינגהם. הרי בחר בה כדי להיות אנגלי. הוא דובר אנגלית, וכבר שכח חלק משפת אמו, הוא לא באמת מקפיד על תפילות חמש פעמים ביום, אשתו, מרים, כותבת לעיתון המקומי על ענייני המקום והקהילה. הקשר עם משפחתו אמנם חשוב לו, אבל, אם אפשר, לא קרוב מדי, ולא בכל יום.

הוא אהב את אמו בכל לבו, ומותה קרע בו משהו, ולכן ביקש, לא בלב שלם, למלא את בקשתה.

וכל השדים התעוררו.

"במהלך רוב חייו הניח שאנשים, באופן כללי, טובים בבסיסם. שהקטע הזה של גזענות שאנשים מתלוננים עליו הוא יציר הציניות שלהם עצמם. מנטליות של קורבנות. אנשים שאף פעם לא מקבלים אחריות ומאשימים דעות קדומות מדומיינות במזלם הרע .ועכשיו הוא תהה לראשונה אם יכול להיות שהם צודקים." (פרק 23)

הקהילה הקטנה, שכולם בה הכירו את כולם, והיו בה חברויות רבות שנים, ואיבות רבות שנים עוד יותר, נאלצה להתמודד עם משהו חיצוני ולא מוכר, משהו מאיים, והכפר כולו נקרע בין שני מחנות, אלה המתנגדים בכל לבם לכל שינוי, ואלה המצדדים בשינוי, חלקם מתוך היותם אופוזיציונרים בנפשם, שיתנגדו לכל עניין שה"קהילה" תתמוך בו, ולהפך.

מה שהחמיר והקצין עוד יותר את המצב היה המעורבות של גורמים חיצוניים לכפר, כלי התקשורת שהביאו את העניין לידיעת הציבור כולו, בעלי דעות שונות שחשו עצמם מחוייבים להגיב, מוסלמים ממקומות אחרים, שרתמו את ההתנגדות למסגד למאבקיהם האחרים. הפגנות והפגנות נגד התארגנו. פתאום "כל העולם" חש צורך להיות מעורב בסיפורה של אחרית בבל.

"גורלו של מסגד מונח על הכף, ופתאום הדודות מתנהגות כאילו זה הכפר שלהן. כל בנאדם במדינה מתנהג כאילו זה הכפר שלו." (פרק 27)

כמה מעלות לספר הזה, כמה חסרונות; מאליק כותבת מצוין ומצליחה לרתק את הקורא/ת כמעט מהחל עד כלה. גם הנושא שבחרה לה מרתק, והסיפור שהצמידה לנושא בהחלט משרת את האג'נדה.

אבל, ותמיד יש אבל, סיום הספר פשטני למדי, מעין רצון לרצות את הקורא/ת ולא לשים משוכות גבוהות מדי לפניו/לפניה. לסגור את כל הקצוות, את כל סיפורי המשנה, לפתור את הסוגיה העיקרית והעקרונית בדרך שהיא אולי מאד יפה, ומאד מתקבלת על הדעת, אך, כנראה, בעולם טוב יותר מעולמנו.

הספר הזה ראוי לקריאה, בין משום הארת הנושא, בין משום איכות כתיבתה של מאליק, המבטיחה משהו לעתיד, בספריה הבאים.

ומשהו על עצמי, הקוראת; אל הספר הזה נגשתי בלא לדעת עליו דבר כמעט, והנחתי כי יעסוק באנגליה הכפרית, החביבה. איכשהו לא ציפיתי ל(עוד) סיפור מהגרים (גם בני מהגרים יש להם סיפורי הגירה), ובודאי שלא ציפיתי למוסר ההשכל שניסתה מאליק להעביר (כאמור, ניתן היה בהחלט לוותר עליו).
אז – אנגליה הכפרית אכן היתה בספר הזה, אבל מנקודת מבט אחרת מזו שציפיתי לה, ולקח לי קצת יותר זמן "להכנס" לספר הזה. למרות זאת, נראה לי שאי-תיאום הציפיות לא פגע בהנאתי מהספר, ולא תרם במאום לביקורת שיש לי עליו.

בשורה התחתונה – הספר קריא ומהפך דפים, וכדאי להקדיש לו את הזמן.

"אחרי ככלות הכול, אהבה אינה אלא משיכת חבל בין זכרון לשכחה." (פרק 30)

ארצנו הירוקה והנעימה – עאישה מאליק. תרגום: תומר בן אהרון. הוצאת: תמיר. 448 עמודים
Our Green and Pleasant Land – Ayisha Malik

לרכישה בכל הפורמטים (כולל קינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים