זרעֵי מֶלח – יובל ירח

זרעֵי מֶלח – יובל ירח

כשנגשת הקוראת לספר חדש, כמה תרחישים אפשריים עומדים בפניה; ייתכן כי זהו ספר ביכורים, ואז לא לא תוכל לדעת דבר על טיב כתיבתו של הסופר / כתיבתה של הסופרת, והריהי, הקוראת, מעין טאבולה ראסה, ככל שזה נוגע לספר המדובר. יכול שיהיה זה ספר שני לסופר שהיא כבר מכירה, ואהבה את ספרו הקודם, ואז נבנית ציפייה מן הספר החדש, שיעמוד בסטנדרטים של הספר הקודם, או אף יעלה עליהם, ובמקרה הזה יכול וציפייתה אכן תתגשם והספר יקח אותה למחוזות חדשים ומרוממים, או ינחיתה על קרקע קשה וכואבת, או משהו ביניהם (ויש לא מעט דוגמאות לכך). יכול, כמובן, להיות הספר – ספר חדש של סופר/ת אהוב/ה עד מאד, והקוראת כבר מכירה את סגנון הכתיבה, ואוהבת אותו (אחרת לא היתה שבה אל אותו סופר), ואף אם הספר אינו הטוב ביותר שבספריו, הרי שאין כמעט סיכוי שלא תאהב בו לפחות דבר מה.

וישנם הסופרים שלא הכרת, אך המבקרים מהללים את ספריהם הקודמים במידה כזאת שנבנית ציפייה כי גם הספר הבא שלהם, זה שבדיוק לקחת ליד, יהיה טוב לפחות כמו שבחי ההלל שהורעפו על קודמו. גם כאן את סוג של טאבולה ראסה, משום שאין לך באמת מושג מה טיבו של אותו סופר.

וכל ההקדמה הזו כדי לומר שכך הגעתי אל הספר "זרעי מלח"; את כתיבתו של יובל ירח לא הכרתי לפני הספר הזה (לא, לא קראתי את "השתיקות"), אך שבחי המבקרים המודפסים על הדש הפנימי הקדמי היו מאד משכנעים, ומשום כך הוקדמה קריאת הספר הזה על פני ספרים אחרים.

שתי גיבורות לו לספר – מרלן, אשה צעירה, יהודיה, באלג'יריה הצרפתית, וכל חייה עד מותה, ונופר, נכדתה, אף היא אשה צעירה, ישראלית, עם חיים שאנו מכירים משלנו, או משל השכנים או החברות.

סיפור חייה של מרלן מרתק ומופלא, ופותח צוהר לתקופה של המאבק לעצמאות באלג'יריה, ומצבם של "הלבנים" – הצרפתים, ובעיקר היהודים שחיו שם ונאלצו, כמו רבים אחרים במקומות אחרים, לעקור ביום אחד את מרכז חייהם ממולדתם למקום אחר, לשפה אחרת, לאקלים אחר, למנהגים אחרים, ולתפקד במידה סבירה במשך כל שארית חייהם.

מרלן, שהתייתמה מהוריה בגיל צעיר, וגודלה על ידי דודתה, נאלצה להנשא, בגיל שש עשרה, לגבר המבוגר ממנה בלא מעט שנים, ולהפוך באחת מתלמידת גימנסיה, עם חלומות ואידיאלים, לאשה נשואה, ומהר מאד אף לאם לילד. אלא שחלומותיה לא נעלמו עם נישואיה, והיא נאבקה להשתחרר מעולם של הנישואין, עניין בלתי רגיל לגמרי באותה תקופה, באותו חבל ארץ. ונישואיה השניים לגבר אחר (כי אי אפשר להשאיר כך אשה ללא בעל, מה גם שיש לה ילד). ברקע המאבקים הגוברים לשחרור אלג'יריה מן הכיבוש הצרפתי, הסכנות ההולכות ומתקרבות לעיר, לרובע, לדלת. ההגירה / בריחה מאלג'יריה רגע לפני הפיכתה לערבית, הפחד מפני מה שיעוללו להם אלה שעד לפני רגע היו השכנים שלא תמיד צריך לבטוח בהם, ועכשיו הפכו להמון חסר פנים, זועם ושועט בלילות ברחובות העיר.

הנדודים, ההתלבטויות אם להשאר בצרפת או להגר לישראל, הבחירה בישראל, קשיי הקליטה, המגורים בבאר שבע של פעם, בצריף זמני עד בניית השיכונים. חוסר הפרנסה, חוסר השפה, גידול ילדים בתוך סביבה שכולה חדשה, שאין בה מעגל התמיכה המשפחתי המסורתי. והמחיר שכל אלה גובים מן הנפש, שפעם היתה כשל ציפור דרור, ועתה היא כלואה בכל הכלובים האלה, של זרוּת, בדידות, תלישות.

וישנו הסיפור השני- סיפורה של נופר, נכדתה של מרלן. אשה צעירה, קרייריסטית, נשואה לאיש שמחפש את עצמו (בעיקר, עצמאי העושה עבודות מזדמנות ללקוחות שכן או לא משלמים בזמן או ש+ הרבה), שכלכלת המשפחה בעיקר על כתפיה, שיש לה ילדה אחת, והיא מוצאת עצמה, במחשבותיה שוקלת בינה לבינה אם זה כל מה שיש לחיים להציע לה, ואולי מגיע לה יותר, ואולי עילאי, האיש שלה, כבר אינו האדם שאיתו היתה רוצה להיות.

".. ההרגשה הזאת של ניעור האבק מהלב, הדבר הזה שאולי קורה ואולי לא. כבר שנים זה רק עילאי ואת, וביום האהבה האחרון הוא נכנס הביתה עם זֵר מתחנת הדלק בעשרים שקלים ושירה הרמה מבט תוהה ושאלה, 'אבא קנה מתנה לך?' זאת את שלא רוצה, שאין לה חשק. …" (עמ' 101)

השגרה, היומיום, הפחד הזה שהחיים כבר לא יגשימו אף הבטחה שפעם היתה בהם.

יובל ירח כותב נפלא. זאת יש לציין לפני הכל. עושר השפה, התיאורים, האווירה, הופכים את הקריאה לחוויה מענגת במיוחד, משום שהקוראת יכולה ממש לחוש את הסיפור בכל חושיה. לשמוע את הקולות, לדמיין את המראות והריחות. הספר כתוב כולו בגוף שני, זמן הווה. קריאה בגוף שני היא כולה זרם התודעה, והקוראת נסחפת אל תוך הגיבורה (שתי גיבורות בספר שלפנינו), וחווה דרכה את כל הקורה לה, את כל מחשבותיה ורצונותיה, אהבותיה ושנאותיה, פחדיה ומה שגורם לה לשמחה. כתיבה בזמן הווה הופכת את הקריאה לקריאה דרוכה כל הזמן, מעין ציפייה למשהו, לאו דווקא טוב, שתיכף יתרחש, ואת נמצאת כל הזמן במתח של הכאן והעכשיו. וזה קצת מעייף, הדריכות הזו, הציפייה הזו. אולי משום כך קראתי את הספר הזה בזמן ארוך מן הרגיל (אצלי), משום שהמתח התמידי מתיש לעתים. או, אולי, משום שבשום זמן הספר לא "קרא" לי משאר עיסוקי, אלא היווה, בעיקר, סיום נעים לשארית היום.

זרעֵי מֶלח – יובל ירח. הוצאת: זמורה. 365 עמודים.

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי (לא לקינדל)

אלה יווניה קוראת ספרים