דיסאוריינטלית – נֶגאר גָ'וואדי

"…לספר את ההווה דורש ממני לחפור עמוק בעבר, לחצות גבולות, לרחף מעל הרים ולחזור לאותו אגם עצום ממדים שהם מכנים ים, וכל זה כששטף של דימויים ואסוציאציות חופשיות, פרכוסים גופניים, גומחות וגבנונים שהזמן חצב בזיכרונותי מנווטים את דרכי. אך האמת של הזיכרון היא יחידה במינה, נכון? הזיכרון בורר, מוחק, מפריז, מקטין, מהלל ומשמיץ. הוא צר גרסה משלו לאירועים, מפיק ממשות משלו. רבגוני, אך לכיד. פגום, אבל כן. כך או אחרת, הזיכרון שלי נושא עימו סבך כזה של סיפורים, ושקרים, ולשונות ואשליות, וחיים הקצובים על ידי גלות ומוות, מוות וגלות, עד כי אינני יודעת איך להתיר מתוכו את החוטים." (עמ' 8)

קימיה, קימי, קים סאדר היא אשה צעירה המתגוררת בפריז, ונמצאת בעיצומם של טיפולי פוריות.  בעת שהיא ממתינה לתורה במחלקת טיפולי הפוריות בבית החולים הפריזאי בו היא מטופלת, לבדה בזמן ההמתנה, מושא למבטים חומלים של אנשים ונשים אחרות ואחרים הממתינים במחלקה יחד איתה:

"איך שלא יהיה, אישה לבדה במחלקת טיפולי פוריות של בית חולים כלשהו ברחבי תבל היא מושא לרחמים, גם אם הבדידות שלה הופכת את ביש המזל של יתר האנשים שהחיים הובילו לחדר הזה נסבל יותר. …" (עמ' 16)

ובזמן ההמתנה, המתנה ארוכה למדי באותו יום, היא מתחילה לספר את תולדותיה ואיך הגיעה עד הלום לקהילת מאזינים ומאזינות מדומיינת; לעתים היא פונה אל אותם מאזינים בפנייה ישירה, ומיד חוזרת לסיפור.

קימיה, קימי, קים סאדר היא מהגרת, כך ניתן להבין, כמובן, משמה, מהגרת מפרס, היא איראן של ימינו, הדֶמון האכזר, המאיים על שלום העולם כולו, פרס שפעם היתה מדינה המקושרת לעולם המערבי המודרני, ואחר כך היתה בה הפיכה, והגיע חומייני והפך אותה למדינה איסלמית המסתגרת מפני העולם.

או ככה אנו חושבות. אם ננסה להזכר בכותרות העיתונים מפעם, או נחלוף על פני החלק הזה בשיעור ההיסטוריה במהירות, ולא נעמיק במיוחד. כך התרגלו במערב להתייחס לאיראן, בלי להביט בניואנסים, בחיים שהיו שם אז, בחיים שיש שם כיום.

קימיה סאדר נולדה בפרס, בת שלישית לדריוש סאדר, נולדה ביום שמתה סבתה, נור, שהיתה בתו היפה ביותר של מונטֶזמולמולק פאודל ובעל הרמון.

"לפעמים בלב ההמון הפריזאי, כשאני יושבת בבית קפה או על מושב מתקפל במטרו, בעיצומו של עידן המונהג על ידי טכנולוגיה ומכונות, אני מוצאת את עצמי חושבת על כך שסבתי נולדה באנדרוני ונפלטה אל אוויר העולם מעל קערת חרס. אני נכדה של אישה שנולדה בהרמון. חיי התחילו שם, בתוך כוורת של רעיות הנכונות להרוג את עצמן ובלבד שייבֹּחרוּ לבלות את הלילה עם החאן. …" (עמ' 76)

אמה של קים, שרה, היא בת למשפחה ארמנית שהצליחה להמלט מידם של התורכים.

פרס של פעם, ימי מלחמת העולם השניה, וההתערבות של בנות הברית בשליטה בה, ולאחר מכן, ימיה הקצרים של הדמוקרטיה הפרסית, ההפיכה הצבאית בסיוע מדינות המערב ועלייתו לשלטון של השאה פהלווי. ההפיכה האיסלמית עם שובו של האייתולה ח'ומייני, כל אלה מהווים רקע לחיי היומיום של משפחת סאדר. שני ההורים ליברלים בדרכם, פועלים בכל דרך נגד כל שלטון אוטוקרטי, תוך סיכון חייהם ושלמות גופם.

שלושת בנותיהם גדלות במשפחה הגרעינית ובמשפחה המורחבת, המקיפה אותם, כאשר חלקים ממנה מתחילים להגר למדינות אחרות, במערב, משום שטהראן הופכת קודרת ומאיימת יותר ויותר.

"אני אף פעם לא מרשה לעצמי לתהות אם אני מתגעגעת לבני משפחת סאדר, שנפוצו לארבע רוחות השמיים, כפי שאחיותי מתגעגעות אליהם. אני שומרת אותם בפינה דחוקה אך גלויה של מוחי, כמו חפצים שנסחפו אל ים רחוק. …" (עמ' 197)

דריוש סאדר ואחר כך כל משפחתו ברחו / הוברחו מן המדינה כאשר נודע להם כי אם ישארו יאסרו על ידי השלטונות. המשפחה כולה הגיעה, בשלבים לפריז, ושם נאלצו להסתגל לחיים במקום אחר, בלי כל המשפחה המורחבת, זו שעטפה אותם כל חייהם.

"… כדי להשתלב בתרבות כלשהי, מוכרחים להתנתק תחילה, ולו רק חלקית, מהתרבות המקורית…  צריך להתפרד, להיכרת, לנתק מגע. מי שקורא למהגרים לעשות "מאמצים להשתלב", מפחד להישיר בהם מבט ולבקש מהם שיתחילו בכך שיעשו "מאמצים להתנתק". האנשים האלה דורשים מהם להגיע אל ראש ההר בלי לטפס עליו." (עמ' 100)

החיים בגלות הופכים כל אחד ואחת מבני המשפחה לאטומים בודדים, שמעט מאד מאחד ביניהם. אסור להתרפק על העבר, כי העבר מכאיב מדי, הגעגועים יכולים לכלות את הנפש. ובמקום החדש – כל אחד צריך למצוא את מקומו / מקומה, ככל יכולתם.

וכך לוקחת אותנו קימי במסעה דרך פרס של פעם, שאיננה עוד, דרך תולדות משפחתה והרסיסים שנותרו ממנה, היחסים הקורקטיים בעיקר, היציאה ידי חובה, הבריחה, תמיד, מן העבר ומכל מה שמזכיר אותו בהווה, בספר חכם ומאיר עיניים, מעלה חיוך לעתים ופותח חלון רחב למדינה ותרבות שלא הכרנו.

 

מומלץ מאד.

 

דיסאוריינטלית – נֶגאר גָ'וואדי. תרגמה (להפליא): רמה איילון. הוצאת: עם עובד. 311 עמודים

Désorientale – Négar Djavadi

 

לרכישה

לרכישה בפורמט דיגיטלי

 

ועוד כמה מובאות, משפטים חכמים, הסתכלות מן הצד, שאספתי לאורך הספר:

"ודאי שמתם לב שמאז התפשטות הטלפונים הניידים, קו דמיוני מפריד בין אנשים בגיל הפוריות. בצד האחד ישנם אלה שעל המסך שלהם מתנוסס תצלום של  יוצאי חלציהם, … ואילו בצד השני ישנם אלה שהמסך שלהם ריק, או מקושט בתצלות של חיית מחמד או נוף גלוייתי…" (עמ' 41)

"האיראני לא אוהב בדידות ולא שקט (כאשר כל צליל מלבד הקול האנושי, אפילו המולה של פקק תנועה, נחשב אצלו שקט.) …" (עמ' 46)

"החברות שלנו מצטיינות בארגון המְתנות. אנשים עומדים בתור לילות שלמים בשביל דגם חדש של מחשב, כרטיסים להופעה, משחקי וידיאו, פריטים במכירת סוף עונה. אנחנו ממתינים באחד לחודש ליד אשנבי התחבורה הציבורית. אנחנו ממתינים בשערי האוניברסיטאות, בתור בסופרמרקט, בטלפון, במשרד ממשלתי כזה או אחר. .. ההמתנה היא תופעה מתקדמת ונכלולית, פעילות לכשעצמה. ובזמן שאנחנו ממתינים, … אנחנו צייתנים. …" (עמ' 62)

"… למען האמת, אין דבר שדומה לגלות יותר מאשר לידה. להיתלש מהבית הראשון שלך, מהקונכייה העוטפת אותך, בכוחו של אינסטינקט הישרדות או כורח, באלימות ובתקווה, ולהשתגר לתוך עולם זר שבו צריך להסתגל ללא הרף למבטים סקרניים. שום גלות אינה מנותקת מן הדרך שמובילה אליה, מתעלת הלידה, פרוזדור קודר בין העבר לעתיד שמייד אחרי חצייתו, נדבר וגוזר נדודים." (עמ' 125 – 126)

"… אני תמיד רודפת אחרי ההווה. אלא שההווה לא קיים. הוא רק אתנחתא, הפוגה זמנית שיכולה בכל רגע להינגף, להיהרס, להיכחד על השדים מהעבר." (עמ' 163)

"… אני מהרהרת בכל מה שלא חווינו יחד. אנשים מתים, והזמן עושה את שלו. אבל נשארת החרטה הזאת, שלפעמים מכרסמת בבטן, על הזדמנויות שנשארו תלויות באוויר, כמו חוטים המשתלשלים מבגד מרוט, אבל כאלה שאסור בתכלית למשוך בהם." (עמ' 200)

"… נהוג לחשוב שמצוקות הנפש מקרבות בין הלבבות. ובכן, לא במקרה של חיים בגלות. ההישרדות היא עסק אישי." (עמ' 241)

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *