בסוף הספר (לא ספויילר) יש שתי ילדות מתות. שתי ילדות השוכנות בממלכת הילדים התת-קרקעית, כפי שהגדירה זאת אחת משתי האמהות של הילדות המתות – נורית פלד אלחנן, אמה של סמדר אלחנן. סמדר אלחנן פלד נהרגה בפיגוע במדרחוב בן יהודה ביום 4 בספטמבר, 1997. בת 14 היתה במותה.

At first when you hear about an explosion, any explosion, anywhere, you keep hoping that maybe this time the finger of fate will not turn toward you. Every Israeli knows this. (pp. 218)

מין תקופה כזו, שכל אדם שחי כאן אז זוכר בדיוק אותה הרגשה. כולם מתקשרים לכולם. בודקים שכולם בחיים. גם אני. בפורים בשנת 1996 התפוצץ מחבל מתאבד בכניסה לדיזנגוף סנטר. בתי בת ה-15 אז עבדה באותו יום באחת החנויות שם. במשך שעה ניסיתי להתקשר לאן שיכולתי, כשיכולתי משום שמרבית הקווים "נפלו" ולא ניתן היה להתקשר כלל. השעה הארוכה בחיי. עד שהודיעה לי שהיא יצאה משם. סמדר לא התקשרה. והזמן עבר ועבר, והיא לא התקשרה. באותה שנה שסמדר נהרגה נולדה עביר. נולדה בצד הלא נכון של הסכסוך. שנים אחר כך, בהופעותיו לפני קהל מאזינים, בארץ או בחו״ל, מזכיר רמי אלחנן את העובדה הזו. עביר נולדה בשנה בה נהרגה סמדר. עביר עראמין נהרגה מירי כדור לעורפה ביום 16 ינואר 2007, בת 10 היתה במותה.

Abir was ten years old. (pp. 15)

The border guard who fired the shot was eighteen years old. (pp. 17)

הספר הזה הוא סיפורם של שני האבות, רמי אלחנן, אביה של סמדר, ובסאם עראמין, אביה של עביר. סיפורם, כפי שראה ושמע קולום מק׳קאן, כפי שעיבד, והוסיף והרחיב, מרחף על כנפי זרם התודעה, מוסיף פיסות אינפורמציה שכאילו אינן שייכות לסיפור, ואיכשהו משתייכות אליו פתאום, במישרין או בעקיפין. מין מבט-על שכזה על מה שקורה כאן, מבט של מי שאינו מעורב במישרין, של מי שלא נושא באחריות ישירה או עקיפה ל"מצב" (כי כולנו הרי חלק מן המצב הזה, ולכולנו אחריות, ישירה או עקיפה, אם במעשה, ובעיקר באי מעשה), מבט פוקח עיניים. ומעציב. מאד מעציב. מק׳קאן מכריח את הקורא/ת להכנס לנעלי האבות, ללבם, לראשם

Think of it like this: you are in Anata, in the rear of a taxi, cradling a young girl in your arms. She has just been rubber- bulleted in the back of the head. You are on your way to the hospital.” (pp. 13)

A part of you wants to get out and carry the smashed- up child in your arms, but you have to keep her head cradled and try not to move while nothing else on the ground moves either. (pp. 14)

My child was not a fighter. She was not a member of Fatah or Hamas. She was sunshine. She was good weather.” (pp. 239)

“I used to say: The year Smadar was murdered, Abir was born. It was true. But what I didn’t know when Abir was killed is that she and Smadar would keep on living. And we will not let other people steal their futures. To live on in the memory of others means that you do not die (pp. 239)

מק׳קאן, כאמור, נושא את הקורא/ת על כנפי זרם התודעה בזמנים שונים ובסיפורים שונים, חלקם, כאמור קשורים במישרין לסיפורם של שני האבות, חלקם מהדהדים את הסיפור מכיוונים אחרים.

A rubber bullet, when shot from a metal tube on the end of an M- 16, leaves the barrel of the gun at more than one hundred miles per hour. The bullets are large enough to be seen but too fast to be avoided. They were tested first in Northern Ireland, where the British called them knee- knockers: they were designed to be fired at the ground, then bounce up and hit the legs of rioters. (pp. 10)

וכהד חוזר:

What the British would call a knee- knocker. (pp. 59)

(אפילו את עצמו מהדהד מק׳קאן, כאשר הוא מספר את סיפור של פיליפ פטי, שצעד בין שני חלקי גיא בן-הינום על גבי חבל; אותו פיליפ פטי, שהליכתו על חבל בין שני מגדלי התאומים בניו-יורק ב- 1974, היוותה את גרעין הספר "יסתובב לו העולם הגדול" שכתב מק'קאן ויצא לאור בשנת 2009). הספר כולו מכיל 1001 פרקים, כנגד אלף לילה ועוד לילה (שגם לו תפקיד משני בספר). הפרקים נספרים מ-1 עד 500 ובחזרה מ-500 עד 1, כשבאמצע הספר מופיע פרק 1001, סיפור פגישתם של רמי ובסאם, במנזר כרמיזן, במפגש של "לוחמים לשלום". כשנפגשו לראשונה עביר היתה בחיים. מותה, כמה שנים לאחר מכן, הפך אותם לאחים. הספר הזה מלווה את מאבקם הסיזיפי של האבות לספר את סיפורם, משום שקל יותר לשנוא וקל יותר לפחד מאשר להקשיב. ויש אינטרסים המלבים את האש ואת הפחד.

Fear makes money, and it makes laws, and it takes land, and it builds settlements, and fear likes to keep everyone silent. (pp. 224)

הספר הזה מלווה את כאבם, זה שאינו מרפה לרגע אחד, נמצא בהם כל זמן, כל הזמן. ועוד יש בספר הזה החיים לפני ובתוך, תיאורי חייהם של שני גיבורי הספר, משפחותיהם, המקומות מהם באו, מה עשה אותם למח שהיו לפני ששכלו את בנותיהם, למי שהם היום. וגם – תיאור מדוקדק של הציפורים החולפות בשמי הארץ הזו, ציפורים שאינן מבדילות בין מה שהוא ישראל ומה שאינו, ציפורים שאין להן גבולות; והמעקב אחריהן. ואפשר למצוא כאן גם את בורחס, ואת ג'ון קייג' והמוזיקה שלו, סיפור השריפה במסגד אל-אקצה, סיפורם של אלה שבצד הזה של הגבול, ואלה שבצד השני. ובדרכו שלו הופך מק'קאן את הסיפור הפרטי האישי של שני אנשים לסיפור אוניברסלי, שצריך וכדאי להכירו.

When you divide death by life you find a circle. (pp. 286)

Apeirogon: a shape with a countably infinite number of sides. (pp. 82)

לאורך כל הספר הזה מצאתי עצמו שוב ושוב ושוב כואבת ובוכה יחד עם רמי ובסאם, מקווה שסמדר בכל זאת תגיע פתאום הביתה, או שתתקשר, לפחות שתתקשר. או שהחייל במחסום בענתא לא יעכב את האמבולנס, או שהרופאים בהדסה יצליחו להציל את עביר. אלא שהספר הזה אינו בדיון, ואין לסופר אפשרות להציל את הילדות, או את הילדים האחרים, או לשנות את המצב. רק לספר לנו עליו. אולי נרצה לשמוע. כדאי שנרצה לשמוע. אולי משום כך בסאם ורמי שבים ומספרים את סיפורם בכל מקום שרק אפשר, בארץ ובעולם. לאחר שיצא הספר לאור, התפרסמה הידיעה כי הוצאת "עם עובד" המוציאה לאור את ספריו של מק׳קאן בארץ החליטה שלא להוציא את הספר הזה לאור. אולי יחזרו בהם מהחלטתם, ואם לא, רצוי כי יימצא המו"ל שיחליט להוציא את הספר הזה לאור כאן (אולי במימון המון). כי הספר הזה חשוב מכדי שלא נקרא אותו. כי הספר הזה כתוב נפלא. כי אי הקריאה בספר, משום תוכנו, משרתת אך ורק את אלה שלא רוצים שנדבר. וזה לא יגמר אם לא נדבר. גילוי נאות: את רמי אלחנן ובסאם עראמין פגשתי לא פעם, וחלק מן הסיפורים המופיעים בספר היו מוכרים לי. בגן המשחקים שנבנה בענתא לזכרה של עביר ליד בית הספר בענתא ביקרתי ביום חנוכתו. אז גם "זכיתי" לראות את החומה מקרוב לראשונה, ולעמוד בתור ליציאה מן הכפר, במחסום. אני שבה ופוגשת בהם מדי פעם. ולמרות זאת הספר הזה היה בשבילי גם גילוי וגם הארה, נגע בכל נימי לבי והרגיז והכעיס, והעציב. קראו אותו גם.

אם (נכתב לזכרה של סמדר אלחנן) מלים: דורי מנור | לחן: רונה קינן