יש ספרים כאלה, שאת לוקחת ליד בלי ידיעה מוקדמת, ללא הכרות עם ספרים אחרים של הסופר/ת, בלי שראית ביקורות והמלצות; סתם כי הוא שם, והכריכה האחורית לא מרבה בסופרלטיבים מוגזמים (שתמיד חשודים בעיני), כי הציור על העטיפה משמח את העיניים, כי הוא נראה בדיוק מתאים לשבת מנוחה. ואז – לקחת ושקעת, ולא הנחת מהיד כמעט כלל, כי הוא כל כך מרתק וחכם, מהפך דפים וכיפי. "הנוסעת האחרונה" הוא כזה.

נינה סימון בנבנישתי (אמא שלה נורא אוהבת את נינה סימון) אף פעם לא הרגישה כמו ילדה אהובה. יש הורים כאלה. יש ילדים וילדות כאלה.

… אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה, לא חשוב מה. זה חוק טבע, על זה נשען הכול, אֶת הילדה הכי רעה ועקומה צריך לאהוב, ואם זה משתבש הכול משתבש. (עמ' 126)

… מי שלא יקרה לאימא שלה, אף פעם אין לה קרקע של ממש מתחת לרגליים. היא יכולה לגשש כמו עטלף ששולח גל קול ושום הד לא חוזר אליו, אין מי שישמח איתה כשתעשה צעד נכון, שיציע לה מעקה כשכמעט תמעד. אין מי שיחרד איתה מנפילה. תסלחי, אומרים, שחררי כבר, תשאירי מאחור, תני לעצמך מנוח, … אבל איך להצליח לשחרר כשההפקרה עוד נמשכת, כשהיא מתחדשת יום-יום? (עמ' 148)

נינה היא אשה צעירה מכמירת לב כמעט; חיה לבדה בתל אביב, בדירה שהעמיד לרשותה המעסיק שלה, עבורו היא עושה שליחויות, על אופניים, יום יום; דירה במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מקום שלא יוצאים בו לבלות, ולא מסתובבים בו כך סתם.

אשה צעירה שאפילו שיש לה משפחה היא לבדה בעולם.

כן, דבר אחד שלא צפיתי כשסילקתי את עצמי מהנעורים ה'סוערים', היה התקופה הבודדה שהשתררה אחר כך. התרגלתי לטעם המריר של התה הירוק, לתרגילי הכושר, שכבר ביצעתי אוטומטית, כמעט בלי מאמץ, עמדתי אפילו בגעגועים הקשים לסיגריות, אבל לא ניחשתי את הלבדוּת הנחרצת, הפסקנית כמו חרם. .. לא רק התנתקתי מהאנשים שהייתי בקשר איתם אלא הפסקתי לגמרי לצאת בערבים, כל כך חששתי מעצמי. (עמ' 90)

שליחויות נוספות היא עושה עבור מעסיקה, יזם נדל"ן, בנסיעות קצרות לחו"ל, ובאחת הפעמים כשהיא חוזרת, אשה צעירה מבקשת להשתמש בטלפון שלה לשיחה אחת.

השיחה הזאת, האחת, שנעשתה על ידי אשה צעירה לא מוכרת, לקחה את נינה למקומות שלא הכירה, מקומות אפלים ומרושעים, שספק אם נשים צעירות צריכות להגיע למקומות כאלה.

לאורך כל חייה הבוגרים מלווה אותה ספר אחד, כמו קמע, ממנו היא שואבת כוחות לקום לעוד יום, להלחם בכל מה שמאיים עליה, מבפנים ומבחוץ; "חיים כרותים: יומנה של אתי הילסום 1941 – 1943", ספר שעכשיו נוסף לרשימת הספרים שצריך לקרוא.

"הנוסעת האחרונה" הוא ספר חכם ורגיש, כתוב נפלא ואי אפשר להניחו מן היד.

מומלץ.

ועוד משהו שמצאתי בו:

יש בארנקים של גברים משהו הרבה יותר גופני מארנקי נשים, כאילו הארנק הוא המשך שלהם. אולי כי הם תוקעים אותו בכיס ולא מחזיקים אותו, כמונו, בתיק. (עמ' 66)