ארבע שעות ביום – אוריין צ'פלין

את כל שנות ילדותי העברתי בקיבוץ. עד גיל שלוש (וחודשיים, אם נדקדק) הספקתי לעבור חמישה (!) מקומות מגורים, ואם אשרטט קו על המפה, הרי שנדדתי מצפון לדרום. נולדתי בקיבוץ לחוף הכנרת, משם עברנו, אבי, אמי ואנוכי לקיבוץ הולדת של אמי, משם עברנו לעיר הולדתו של אבי, שם נתפרדה החבילה, אמי ואני עברנו לקבוץ במרכז הארץ, ובסופו של דבר הגענו לקבוץ על גבול רצועת עזה. בשנים מתוך אלה ישנתי לצד הורי באותו בית, בשלושה, כולל זה האחרון, זה שיש לו החלק המכריע בעיצוב האני הבוגרת שאני, היתה לינה משותפת.

רבות כבר נכתב ונאמר על הניסוי החברתי הזה, יש שיאמרו – ניסוי בבני אדם, שאנו קראנו לו לינה משותפת, מעט מאד נאמר על ההורים ועל האמהות בפרט. ספרה של צ'פלין ממלא איזשהו חוסר, מוסיף מידע על תחושותיהן של אלה, שפעם לא נשאלו כלל האם יסכימו להלין את ילדיהן רחוק מהן. זה היה הנוהג, ואין לסטות ממנו.

כמה דברים בלטו לעיני במהלך הקריאה: רוב של אמהות מקיבוצי השומר הצעיר, שלמרות שהיום ישנה רק תנועה קיבוצית אחת, אז היו הבדלים לא קטנים בין התנועות (או, כמו שהגדירה פעם באזני אשה אחת שגדלה בקיבוץ הולדתי – אצלינו היו בתי ילדים, בשומר הצעיר היו אלה בתי יתומים; הגדרה שלה, לא שלי. אני מגדירה את כולם בשם הזה, בכולם נמנעה מהילדים והילדות קרבה גדולה להורים.)

עניין נוסף שקראתי בין השורות (או לא בין השורות) הוא מקומן של המשפחות בקיבוץ וההשפעה שהיתה לכך על החוויה של האמהות, הן כאמהות והן כילדות בלינה המשותפת; בנות למשפחות "חזקות" היו בטוחות יותר, בדרך כלל, בצדקת הדרך, בצדקת החינוך המשותף בכלל והלינה המשותפת בפרט, וקיבלו עליהן, ביתר קלות, את דין התנועה.

למרות שכל האמהות המופיעות בספר (שלוש עשרה במספר, וארבע עשרה יחד עם צ'פלין, שסיפורה מובא בתחילת הספר) גידלו ילדים בשיטה דומה, הרי שלכל אחת מהן חוויה אישית וייחודית משלה, ולכל אחת מהן קול משלה.

זו שבלטה לעיני יותר מכולן היא נורית רפפורט ממשגב עם, שבתה הפעוטה נקלעה, יחד עם עוד פעוטות נוספים לארוע טרור, בו השתלטה קבוצת מחבלים על בית הילדים במשגב עם; בית הילדים שוחרר לאחר לילה ארוך ומוטרף, פעוט אחד נרצח יחד עם מזכיר הקיבוץ שנקלע לבית הילדים מעט לפני החדירה, כן נהרג אחד החיילים באחד מנסיונות החילוץ. בתה של רפפורט נפצעה בפיגוע, והוטסה לבית החולים לטיפול.

התיאור של אותו לילה מסויט לא מרפה ממני, ואיני מצליחה להבין מנין גויסו תעצומות הנפש להחזיק מעמד כך, בידיעה שילדתך נמצא בסמוך בסכנה גדולה, ואת חסרת אונים לחלוטין.

לאחר ששבו החיים למסלולם, ככל שניתן לאחר אירוע כזה, עמדה רפפורט על דעתה כי יש להחזיר את הילדים למסגרות אליהן הם רגילים:

רגשית רציתי לחבק את הילדה שלי ולהצמיד אותה אלי, אבל חשבתי שהילדים רגילים להיות ביחד, מכירים שגרת יום ברורה וקבועה, ולכן צריך להחזיר אותם למה שמוכר להם מהר ככל האפשר. גם אנשי המקצוע חשבו כך. … היו הורים שחשבו אחרת, אבל בסופו של דבר כך הוחלט והלינה המשותפת שבה להתקיים. גם הילדים ביקשו לשוב לבית הילדים. … הם רק רצו לחזור לסדר היום. (*)

ואף מלה לא נאמרה על איכות השינה של האמהות לאחר שהילדים שבו לבית הילדים.

דומה כי חוויות הלינה המשותפת שונות מאדם לאדם, מאשה לאשה; שמעתי לא פעם כאלה האומרים כי זו היתה חוויה מיטיבה, ואיזה כיף זה להיות עצמאיים כל כך בלי הורים שמשגיחים על כל צעד ושעל.

החוויה שלי שונה; כשהגענו לקיבוץ בדרום, הייתי לאחר שנה של לינה משפחתית בקיבוץ אחר, בו מעולם לא היתה לינה משותפת, והחוויה של להצטרף ללינה משותפת היתה לי, ככל הנראה קשה מאד. אני זוכרת את עצמי עומדת על מרפסת הגן וצורחת וצורחת וצורחת. עוד אני זוכרת אותי ואחרים עומדים מול ה"רמטון" (מין מערכת קשר חד-כיוונית, בין בתי הילדים לשומרת) וצועקים – שומרת, שומרת, שומרת. ולא תמיד היא באה. מתישהו, בקיבוץ שלנו החליטו על תורנות לינה של ההורים, וסידרו להם מיטה בחדר שבשעות היום שימש ככתה א' – גנית.

ללינה משפחתית עברו אצלנו שנה כשהייתי בת שלוש עשרה לערך, ורק אַחַי ואחותי זכו לישון בבית ההורים. אני נתבקשתי על ידי אמי לישון בבית רק בתקופת המלחמה ב- 1973, ואף אחד לא ערער על בקשתה זו.

כשנולדה בתי הבכורה, קבלתי במתנה ספר נפלא (ששכחתי את שמו, כמובן, בכל זאת עברו מאז אי-אלו שנים), שנועד לסייע לאם הצעירה לטפל בילדה הראשון (לא שממש נזקקתי לכך, הרי כבר מגיל שתים עשרה עבדתי בבתי ילדים). בספר הזה צוין כי במחקר שנערך מתברר כי ילדי הקיבוצים מחייכים מוקדם הרבה יותר מילדים שלא גדלו בקיבוץ. הייתי כל כך גאה בעובדה הזו, עד שהבנתי, שנים רבות אחר כך, שזו היתה דרכנו למשוך תשומת לב, כי ילד מחייך ממיס כל לב.

עד כמה השפיעו החינוך המשותף והלינה המשותפת על האמא שאני, אינני בטוחה; ודאי שהחוסר במודל של בית יש לו השפעה לא קטנה על מה שנהיה ממני, מאיתנו, בבגרותנו. אני רק מקווה שאני אמא טובה דיה לילדי.

ארבע שעות ביום; זהו מספר השעות שהילדים בילו עם הוריהם בקיבוץ – שלוש שעות אחר הצהריים, בין ארבע לשבע, חצי "שעת-אהבה" במשך היום, ועוד חצי שעה ב"השכבה". בשאר הזמן היו המטפלות אחראיות על כל היבטי החיים, ומשהו בוודאי היה חסר, הן להורים, הן לילדים.

הספר הזה מעורר מחשבה לכל אורכו, הזדהות ודחייה עם כל אחת ואחת. הנה רציתי לכתוב על הספר וכתבתי לא מעט על עצמי.

באתוס הקיבוצי ראוי שיישמע קולן של האמהות, וטוב עשתה צ'פלין שכתבה את הספר הזה.   מומלץ, בעיקר למי שהנושא נוגע להן באופן אישי, אבל לא רק. הספר חשוב, ולא פחות מכך – מרתק מהכל עד כלה.

השכבה בגן

: כותר ארבע שעות ביום
מאת אוריין צ׳פלין
הוצאה הקיבוץ המאוחד
עמודים 174
קנייה מודפס | דיגיטלי (גם לקינדל)

*  נקרא בפורמט דיגיטלי; אין מספרי עמודים


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *