מה אפשר לומר שעוד לא נאמר על הספר הנפלא ועב הכרס הלז?

 סיפורה של הודו באמצע שנות השבעים, דרך סיפוריהם האישיים של ארבעה אנשים: –

דינה דלאל, אלמנה עניה מבית טוב,המסרבת לכל שידוך המוצע לה על ידי אחיה, ובוחרת להשאר עצמאית וחופשיה. והיא בעלת הדירה שתאכלס גם את שאר גיבורי הספר.

מאנק קוהלה – סטודנט מן הצפון, בן יחיד להוריו שנשלח העירה כדי ללמוד מקצוע, ובחר לגור כדייר משנה אצל דינה דלאל ובלבד שלא יצטרך לדור במעונות.

 ושני הגיבורים הנוספים – מן הקסטה הנמוכה, הטמאה; אישוואר ואחיינו אום, שנולדו לשושלת של בורסקים, ובחוכמה מסוימת של אבי המשפחה – אביו של אישוור וסבו של אום – למדו גם להיות חייטים, כדי ליצור להם עוד הזדמנות.

 דירתה של דינה דלאל מהווה, כאמור, מקום המפגש של הארבעה והיא הופכת למעין בועה נסתרת, פינת חמד מבודדת מן המאורעות שבחוץ… גן עדן קטן שהוא רק שלהם.

 ובחוץ  – גיהנום. כמעט. משכנות העוני המוקמים בפאתי העיר, שאינם חוקיים כמובן (ועד היום ניתן לראות בכתבות טלויזיה מתת היבשת משכנות שכאלה הנהרסים "בשם הקדמה"), ואכן, באחד הימים נהרסים על ידי השלטונות משום "הייפוי" שהוכרז עליו.

 מצב החירום מאפשר להתעמר ולהתעלל בכל מי שהשלטונות, או עושי דברם, או הקסטות הגבוהות דורשים רעתם.

 תוכנית עיקור "בהתנדבות", כדי להקל מעט את הריבוי שלא ניתן לשלוט בו, הופכת לסוג של כפיה (משום שיש מכסות לעמוד בהם).

 סחר בבני אדם – קבצנים, בני קסטות נמוכות, מי שאיתרע מזלו להמצא במקום הלא נכון או בזמן הלא נכון…

 קבצנים שמוטלים בהם מומים ממומים שונים, כדי שיוכלו לעורר רחמים קצת יותר.

 שלמונים הניתנים לכל, ומגנים, בדרך כלל, על מי שנותן אותם – עד שנותן החסות נעלם / נרצח.

 אנשים המוצאים תקווה ואפשרות קיום, עד שגם אל נלקחים מהם.

 ובתוך הדירה נוצר אותו איזון עדין שבין האנשים, שכל אחד מהם בא ממקום אחר, מרקע שונה, ובכל זאת, הם מצליחים לגשר ולהיות בני אדם בינם לבין עצמם.

 אבל החוץ לא מניח להם; האושר (היחסי) הוא רגעי, ותיכף חולף עובר לו, וצוק העתים פולש מן החוץ וקורע את מעט השלווה.

 ספר מרתק וסוחף מן העמוד הראשון ועד האחרון (עמ' 745 – למי שסופר), מציג בלשון אמן את כל הכיעור והסחי במצבה של הודו, יחד עם גילויים מופלאים של אחווה ותקווה.

 "תמיד יש תקווה – תקווה שדי בה לאזן את הייאוש שלנו, כי אחרת היינו אבודים."

 ומלה טובה על התרגום המצוין של צילה אלעזר – מצוין, כאמור.

 וגם – מלה טובה (שוב) ליאיר שהמליץ, ובזכות המלצתו קניתי וקראתי.

 ולמי שטרם קרא – מומלץ ביותר!

איזון עדין – רוהינטון מיסטרי. תרגום: צילה אלעזר. הוצאת: זמורה ביתן. (745 עמודים)

(פורסם ב- 5.8.2009 בפורום הספרים של YNET)

(A Fine Balance – Rohinton Mistry)