ישנו סיפור המעשה; איש מבוגר, בשנות השבעים לחייו, עובר להתגורר בניו יורק עם שלושת בניו. הזמן – תחילת נשיאותו של ברק אובמה. התפאורה – גני מקדוגל-סאליבן, דאון-טאון מנהטן, אזור הגריניץ' וילג'.

ארבעה המהגרים, משפחת גולדן. בתחילה כלל לא ברור מהיכן הגיעו. את שמותיהם בחרו להם לפני הגיעם אל השכונה – האב בחר בשמו של נירון, הקיסר הרומי, ובהתאמה בחרו בניו שמות מן הקלאסיקה: פטרוניוס, הבכור, המכונה פטיה, לוקיוס אפוליוס, המכונה אפו, ודיוניסוס, המכונה די.

"..אנחנו יכולים לציין שיומרותים של הבנים היו יותר ספרותיות מהשקיקות האיפריאליות של אביהם, יותר מיתולוגיות. הם לא רצו להיות מלכים, אם כי יש לציין שהצעיר אפף את עצמו בקדושה. …" (עמ' 50).

האב ושלושת בניו, שלא לגמרי "התאימו" לתפאורה של גני מקדוגל-סאליבן, שכונה ובה בתים המקיפים במשותף גן שהכניסה אליו אך ורק מן הבתים, כך שנוצרה מעין קהילה שיש לה חלק משותף שהם חולקים ולזרים אין כניסה אליו, אלא כאורחים. האב ובניו, בעיקר האב, היו שונים במידת מה מן הדיירים האחרים שכבר איכלסו את ה"גנים".  היה לו לבוש שונה, יקר אבל בולט, היה לו מראה קצת מפחיד או מרתיע, עת הסתובב בגנים, מנופף במקלו כדי להסב תשומת לב שכניו. אפילו ילדים וכלבים נרתעו ממנו מעט כשביקש ללטפם. כשצעד היה פלג גופו העליון נוטה מעט קדימה, כאילו חותר כנגד הרוח. בערב ניגן על כינורו בביתו, כינור יקר ערך – גואדניני.

מנין באו? היכן אם המשפחה? אלה סיפורים מלווים את המשפחה? היו שמועות, וניחושים, אבל לא באמת ידעו. לפחות לא בהתחלה.

ישנו המספר – רֶנֶה אוּנטֶרלִינדֶן, בנם של שני מרצים במכללה, מלומדים מכובדים, בלגים במוצאם. רנה, קולנוען מתחיל, מוצא במסתורין האופף במידת מה את משפחת גולדן נושא לסרט הגדול הראשון שיום אחד יעשה, והוא פוצח בתחקיר שיארך לכל אורכו של הספר, ויוסיף השלמות משל עצמו, במקומות בהם יחסר לו מידע על ההיסטוריה המשפחתית, או שיחות שנערכו.

הסיפור יסופר לעתים כסיפור, לעתים כתאור מערכה או תמונה בסרט העתידי.

ויותר מהכל ישנו הקליידוסקופ המטורף, הווירטואוזיות הסגנונית של הסופר – רושדי.

כי זאת יש לדעת, הספר הזה יש בו, מהחל עד כלה, מראי מקום ורפרורים למיתולוגיות יווניות ורומיות, הודיות ועוד, לספרות הקלאסית והעכשווית, לאמנות, למחול, וכמובן לקולנוע. השפע הזה מרהיב ומרחיב דעת, וגם, יש לציין, מעייף. מעייף כי אין רגע מנוחה, כי הראש צריך להכיל כל הזמן גם את הסיפור וגיבוריו, וכן את גיבורי וגיבורות המשנה, וגם את כל השפע הזה שכל בן תרבות צריך שיהיה לו בידע הכללי (כי אם לא יש לחפש מיד למה בדיוק התכוון הסופר, או, במקרים נדירים, פשוט לוותר, כי גם הקוראת העדכנית ביותר, שיש לה ידע לא רע במכמני התרבות תמיד תיתקל באיזה אזכור למשהו שאינה מכירה כלל, ותבחר להמשיך לקרוא, ולא לעצור ולחפש. ומה רבה היתה שמחתה של אותה קוראת, כאשר המספר מציין כי צפה בסרט "עידן התמימות" אך לא קרא את הספר – ולכן הוא קורא לדמויות בו בשם השחקניות, בעוד שהיא קראה גם קראה, ואף צפתה בסרט; הנה יש לה נקודת יתרון אחת עליו.)

סִינְדֶרֶסיס, הגדרה: היכולת המולדת לכאורה של המוח האנושי להבין את העקרונות הבסיסייים של המוסר וטוהר המידות. מושג טכני של הפילוסופיה שמסמל את העיקרון המולד במודעות המוסרית של כל אדם באשר הוא, שמכוון אותו אל הטוב ומונע ממנו להרע. (עמ' 170, בעריכה מסוימת)
(וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות למושג המופיע בספר, ששלח את הקוראת לחיפוש אחר מקורו).

וכך מתגלגל סיפורם של האב ובניו, דרך עיני הקולנוען הצעיר, הבן הבכור, המאובחן כ"על הרצף", בעל ידע אנציקלופדי (ממש כמו המספר, ואף יותר), אך כישורי שיחה מוגבלים, עם מיומנויות מופלאות במשחקי מחשב, מקום המפלט שלו מן העולם החיצון, עם בעת-חוצות מסוים; הבן האמצעי – אמן מופלא שההגירה איפשרה את פריצתו מתוך עצמו ולתוך העולם, וצעיר הבנים התוהה על זהותו המגדרית, למורת רוחו הגלויה של האב.

העבר שהשאירו מאחוריהם, לא יישאר נסתר לעד; לאט לאט יתגלה לעיני הקורא/ת, בין דרך סיפורי הגיבורים, בין דרך סיפורו של המספר, המשלים, כאמור, פערים בסיפור. והעבר, כמו כל עבר ישוב וירדוף את נירו גולדן ובניו, גם בחייהם החדשים ובשמותיהם החדשים.

ומלווה קבוע לחיים, המוות, גם הוא יופיע, בעברם ובהווה של האב ובניו, משפחת גולדן. מוות שהוא טרגדיה למי שקרוב אליו, וידיעה נוספת למי שמתבונן בו מבחוץ.

….החיים והמוות שניהם חסרי משמעות. הם קורים או שאינם קורים בגלל סיבות חסרות משקל, שאתה לא לומד מהן דבר. אין חוכמה בעולם. כולנו שוטיו של הגורל. הנה כדור הארץ והוא כל כך יפה ויש לנו כזה מזל להיות כאן אחד עם השני, ואנחנו כל כך טיפשים ומה שקורה לנו כל כך טיפשי, ואנחנו לא ראויים למזל הטיפשי שלנו.  (עמ' 165)

שלהי כהונתו של אובמה הביאו עמם את ההתמודדות החדשה לנשיאות, התמודדות שהיו בה כל הסממנים של מה שיגיע לאחריה, של סוף מסוים לאיזו תקווה (אמיתית? מדומיינת?) שליוותה את תקופת כהונתו של אובמה. המתמודדים וההתמודדות מהווים רקע (אלגורי משהו) לסיפורם של בני משפחת גולדן  (התקווה לחיים חדשים ושברה), יחד עם תיאורים וביקורת נוקבת בעיקר על מי שיבחר לנשיאות בסופו של דבר, שהמספר, כקולנוען, בוחר לאפיין בדמותו של הרשע האולטימטיבי – הג'וקר.:

זאת היתה שנה של שתי בועות. באחת הבועות, הג'וקר צווח וקהל הצחוק המוקלט צחק בדיוק בהינתן האות. בבועה ההיא האקלים לא השתנה, וסוֹפה של כיפת הקרח הארקטית לא היה אלא הזדמנות נדל"ן חדשה. בבועה ההיא, רוצחים חמושים בסך הכול מימשו את הזכויות החוקתיות שלהם, ואילו הוריהם של ילדים שנרצחו היו אל-אמריקאים. בבועה ההיא, אם תושביה ינצחו, נשיא המדינה השכנה מדרום, ששיגר לאמריקה רוצחים ואנסים, יאולץ לשלם על חומה שתפריד בין שתי האומות על מנת להשאיר את הרוצחים והאנסים מדרום לגבול, שם מקומם; והפשיעה תסתיים; ואויביה של המדינה יובסו מיידית ובאופן מכריע; וגירוש המוני יהיה דבר טוב; ועיתונאיות ייתפסו כבלתי אמינות בגלל שיוצא להן דם מהמה-שמו; והוריהם של גיבורי מלחמה מתים ייחשפו כעובדים בשירות האסלאם הקיצוני; ולא יהיה צורך לכבד אמנוֹת בינלאומיות; ורוסיה תהיה חברה, ולא יהיה לזה שום קשר לאוליגרכים הרוסים שמספקים משענת לעסקיו המפוקפקים של הג'וקר; ומשמעויות של דברים ישתנו; יהיה מובן שפשיטות רגל מרובות אינן אלא הוכחה למומחיות עסקית אדירה; ויהיה מובן ששלושת אלפים וחמש מאות תביעות נגדך אינן אלא הוכחה שאתה איש עסקים ממולח; והתחמקות מתשלום לקבלנים שלך תוכיח את הגישה העסקית הקשוחה שלך; ואוניברסיטה נכלולית תוכיח את מחויבותך להשכלה; ובעוד התיקון השני לחוקה יהיה מקודש, הראשון לא; כך שאלה שיבקרו את המנהיג יסבלו מההשלכות; ואפרו-אמריקאים יזרמו עם כל זה, מפני שמה כבר יש להם להפסיד. בבועה ההיא ידע היה בורות, למעלה היה למטה, והאיש המתאים להחזיק את הצפנים לשיגור נשק געיני היה הצחקקן ירוק השיער לבן העור בעל פה הצלקת האדום המשוסף, ששאל צוות תדרוך צבאי ארבע פעמים מה כל כך רע בשימוש בנשק גרעיני. … (עמ' 274 – 275)

לאורך כל הקריאה נעתי בין התשוקה להמשיך לקרוא, לבין המחשבה לנטוש את הספר; כזה הוא – מטריד ומאתגר בו בזמנית, מושך בכבלי קסם, ומתיש בצבעוניותו.

ובל אשכח את עבודתו המצוינת של המתרגם – ארז אשרוב, שהפליא בעבודתו בספר הזה.

מומלץ לאוהבי רושדי ולמיטיבי קרוא.