מאוחר מדי – צבי ינאי
"בפנינו.. התייצבה הגברת גול'יה גלמבוש… הנמנית עם קבוצת הנתינים הזרים החופשיים-בתנאים-מגבילים מטעמי מלחמה. … להלן רשימת ההגבלות החלות עליה:
א. איסור להתרחק מתחום מושב העיר ללא אישור מיוחד ממשרד זה.
ב. איסור – למעט מקרים דחופים או שקיבלו אישור מיוחד – לצאת מביתה לפני השעה שבע בבוקר ולחזור אחרי השעה תשע בערב.
ג. חובה לשמור על התנהגות טובה, לקיים התנהלות תקינה ולא לספק סיבות מחשידות.
ד. איסור לבקר בבתים פרטיים או בבתי ציבור מקומיים או במקומות מפגש ציבוריים.
…..
ז. איסור להחזיק בדרכון…
ח. איסור להחזיק כספים, למעט כסף קטן…
ט. איסור להחזיר בתכשיטים בעלי ערך…
….
יב. איסור לקרוא עיתונים זרים ללא אישור מיוחד.
…
יד. אסור להחזיק במקלט רדיו.
טו. איסור לקבל ביקורים של קרובי משפחה, ידידים ומכרים אשר לא קיבלו מראש רשות לכך …"
וכן הלאה.
כך, מאוחר מדי, מגלה רומולו בנוונוטי (המוכר לנו כבר כרומולו טוט-גלמבוש מן הספר "שלך, סנדרו") כי ייתכן ואמו, שהותירה אותו בביתה של אומנת / מטפלת בילדי זרים, לא יכולה היתה לבוא כרצונה כדי לאספו.
מאוחר מדי, משום שכל חייו, מאז גילה כי האשה המגדלת אותו אינה אמו, עברו עליו בציפיה לחזרתה של אמו, בכעס על נטישתה אותו עד כדי התנכרות לאחיו שנגלה לפניו יום אחד במכתב.
בספרו "מאוחר מדי" מאפשר צבי ינאי לרגשות, אלה שהוסתרו בקפידה ובדקדקנות בתוך הדיווח היבש ב"שלך, סנדרו" לעלות ולצוף; אהבה, געגועים, כמיהה ובעיקר כעס רב על הנטישה הזו של רומולו הרחק משאר המשפחה.
דרך עיניו בעיקר, אבל גם דרך עיני הקרובים לו, מצטייר אדם שאינו מרשה לעצמו להרגיש יותר מדי, שמא ייפגע.
בשלהי ימיו יצא רומולו לשמורת הסרנגטי שבאפריקה, בידיעה ששם ייכלו ימיו, שכן מחלת הסרטן אוכלת בו בכל פה. ואכן, לאחר זמן הוא יוצא לאחד מסיוריו ולא שב.
הספר כולו מבוסס על יומנו (יותר סוג של ממואר מאשר יומן) הנשלח לאחיו על ידי בתו, בצירוף מכתב המאיר את חייו של רומולו בהיבט אחד; היבטים נוספים מתגלים במכתבים אחרים של הקרובים לו – עוזרו בשמורה, פקח צייד בשמורה, חברה של בתו…
רומולו מבלה זמנו, מחוץ למחקר שבשמו הוא נקרא לשמורה, במעקב אחר קוקיות, ובשאלות שאין לו תשובה עליהן לגבי התנהגותן והתנהגות ההורים "המאמצים" של גוזלי הקוקיה – "… מצד שני, האם מי שהופקר בקן זר וננטש על ידי אמו יכול להיות מאושר? הלוא גם אם יפגוש את אמו באחד ממעופיו, לא ידע לזהותה. היא תהיה זרה לו."
דומה כי השאלות שביקש להעלות בעניין הקוקיות, נגעו בעצם להשארתו אצל אם מאמצת.
ועוד – במהלך שהותו בשמורה מגלה רומולו יום אחד גור אריות בסמוך לבקתתו. הוא מאמץ את הגור, ולאחר זמן קצר, במהלך שהוא לכאורה לא טבעי, מאתרת האם את הגור והם חוברים זה לזו – ושוב, כאלגוריה לחלומותיו כילד על פגישתו (שמעולם לא התממשה) עם אמו.
מאוחר מדי מגלה רומולו כי טעה אולי כאשר בחר שלא להפגש עם אחיו ומשפחתו, ולא לדעת לכל הפחות מה מוצאותיהם של שאר בני המשפחה שנותרו בחיים. מאוחר מדי מבין רומולו כי החמיץ אולי הזדמנות לאהבה.
מאוחר מדי מגלה האח – סנדרו – כי יכולים היו להפגש, יכולים היו אולי לאחות מקצת מן הקרעים…
מאוחר מדי.
ואי אפשר יותר לחזור לנקודת הזמן ולהטות את ההווה למקום אחר, טוב יותר אולי.
גם בספר הזה אין משמעות למהי אמת ומהו בדיון – אלא הסיפור עצמו שיש בו כדי לחרות עוד מעט בנפש הקורא/ת.
צבי ינאי מוכיח שוב כשרון כתיבה מצוין, והבטחה שנתממשה.
מומלץ
מאוחר מדי – צבי ינאי. הוצאת כתר (314 עמודים)
(פורסם ב– 2 ינואר, 2010 בפורום הספרים של YNET)