ביקשתי לי "ספר מנוחה", כזה שלא יחייב חשיבה מרובה, או מעקב מסובך אחרי דמויות, חיפוש משמעויות מורכב, וגם שיהיה קריא ו"זורם", אבל שלא יהיה פשטני מדי. ובכן – הספר הזה עונה, בערך על הדרישות. קראתיו עד תומו, ויש לשער שבעתיד הקרוב לא אזכור ממנו דבר (ואיזה מזל שאני כותבת לעצמי ביקורות על כל ספר שאני קוראת).

ג'וליה מסקה חוזרת לעיר נעוריה, ממנה נסה לניו יורק, עת גילתה שארוסה, פייטרו פרו, אוהב את חברתה הטובה ביותר, אניטה לאונה, והיא אותו. עכשיו היא חוזרת, עם בנה, לביקור בעיר, והזכרונות מתחילים לעלות. ימי ילדותה כנערה במפעל המשי, עת, עם חברתה הטובה, כמעט אחות, משו יחד את חוטי המשי מן הפקעות. זכרונות מאמה שלא ידעה קרוא וכתוב, שהיתה קשוחה עד מאד, כמעט ללא רוך או אהבה. זכרונות מאביה שמת כשהיתה צעירה.

ואחר כך – זכרונות מהגיעה לניו יורק חסרת כל, במפנה המאה, והחיים החדשים שבנתה לה שם. וסיפורה של המספרת יודעת כל על החברה שנשארה מאחור, אוהבת עד כלות את הארוס, והוא אותה, וחיי משפחתה. ברקע – מחאות כנגד בעלי המפעלים, בעלי האדמות, האצילים ומולם האיכרים האריסים. ושתי מלחמות עולם, וחלקה של איטליה בכל אחת מהן,  

וכך נמשך הסיפור על פני מחצית המאה, כמעט, כאשר המספרת נודדת בין זרם התודעה של ג'וליה מסקה בזמן הווה, לעבר, באיטליה ובניו יורק, ולעתים סיפורן של דמויות המשנה, אלה שנשלחו למלחמות, אלה שנותרו מאחור.

איטליה. שתי חברות. עניות למדי. כאלה שצריכות לצאת לעבודה בגיל צעיר מאד. רוב האנשים והנשים בני דורן, או בדור הוריהן, אנלפביתים. גבר אחד ששתיהן אוהבות. פשיסטים. קומוניסטים. שמות וקשרי משפחה שעל-מנת שלא לסבך את הקוראות מוצגים עצי המשפחה בתחילת כל חלק. את כל אלה פגשתי כבר, בזמנים אחרים, בסדרת ספרים אחרת, טובה בהרבה מן הספר הזה.

אז כן, הספר בהחלט קריא, אבל "שטוח" לגמרי. אין בו עומק, אין הוא מעיר את הדמיון. לא הצלחתי לראות את המראות, לשמוע את הקולות, להריח את הריחות. לקראת סופו (כמעט סכריני ומתקתק) עברתי קצת לקריאה מהירה.

"עשה את העבודה" מבחינת קלילות, ו"זרימה". אבל משהו לגמרי היה חסר.

ומשהו על התרגום, או בעצם, על עריכת התרגום. בתוכנית רדיו ששמעתי אתמול, אמר מתרגם אחד, כי מתרגם טוב צריך להיות בקיא הן בשפת המקור של הסופר/ת ולא פחות מכך בהקשרים התרבותיים של השפה, והן בשפה אליה מיתרגם הספר. ספר שאני קוראת ונעצרת פתאום בגלל צרימה זו או אחרת, משהו בעייתי בתרגום, ובמקרה הזה אני תולה את הבעייתיות בעריכה, משום שעורכת התרגום צריכה היתה להעצר ממש באותם מקומות. לשים לב. כך למשל – אין לומר "ברי מזל" אלא "בני מזל" ("בר מזל" נכון אך ורק כחלופה ל"בן-מזל"; בהטיות אחרות יש לומר "בת/בני/בנות מזל"). או, השימוש במלה "בצהריים" במשפט "בשעה 14:00 בצהריים" (כי אם כותבים 14:00, אין שום צורך להוסיף "בצהריים"); השכונה בניו יורק המכונה Bowery, התעתיק בעברית צריך להיות "באוארי"; ולבסוף – כל מי ששר אי פעם את האינטרנציונל בעברית שר תמיד את התרגום של שלונסקי. השימוש בתרגום החדש של חיים חפר, מ- 1985, אולי יפה, אבל, כאמור, גורם לקוראת לעצור רגע את שטף קריאתה.

ובשורה התחתונה – אפשר לקרוא. בעיקר כאתנחתא מכל מיני ספרים המכבידים על הנשמה.