מחר ניסע ללונה פארק – אילנה ברנשטיין

אשה אחת צעירה, צעירה למדי. אם לשני ילדים, בת שש ובן חמש. אין אב בתמונה, אולי עזב, אולי מת. חד-הורית, כך היא מכוּנה (ולעתים יש המכנות אותה "זונה" או "זונה פמיניסטית").

הזמן  – שנות השמונים של המאה הקודמת, כשלהיות אם יחידנית לא היה ממש מקובל בחברה. בודאי לא בשכונה שהיא מתגוררת בה. שכונה המרוחקת מן העיר, מן המרכז, מן החיים השוקקים שאפשר להסיח בהם את הדעת מהכאן והעכשיו. שכונה שיש בה מרכז מסחרי אחד וגן ובית ספר, וכולם מכירים את כולם, פחות או יותר, כי נפגשים ברחובות, בגן או בבית הספר, כשמביאים לשם את הילדים בבוקר. ויש שכנים שנפגשים בחדר המדרגות.

פעם היא היתה אחרת. כך היא חושבת לפחות. היו לה חיים משל עצמה. אפילו למדה שנה אחת באוניברסיטה. פסיכולוגיה.

עכשיו היא אמא. זה מה שמגדיר אותה בעיני הסביבה. ומה שמגדיר אותה בעיני עצמה. אמא. וסופרת. היא כותבת ספר.

פעם היו לה חלומות ורצונות משלה. ואז נולדו הילדים. ואז משהו השתבש.

 

…משהו קורה למחשבות כשנולדים לךְ ילדים, כשאת נמצאת מהבוקר עד הערב אך ורק בחברת ילדים. הפרספקטיבה מתהפכת.

…היו ימים, הם לא היו מזמן, שהילדים היו בני האדם היחידים שראיתי במשך ימים, לפעמים גם במשך שבועות. היה צריך להציף את הראש מעל המים הטריטוריאליים שלנו.

….להיות אמא זאת החוויה הכי חזקה בחיים שלי, היריון ולידה זה פלא ממש, העיקר שיש לי שני ילדים בריאים, ילדים זה שמחה, האושר הכי גדול שאישה יכולה לשאוף אליו, אני לא יודעת איך חייתי בלעדיהם. (*)

כן, משהו מאד בסיסי השתבש. היא לא באמת מתפקדת לגמרי, לפחות לפי אמות המידה והסטנדרטים של החברה מסביב. קודם כל, אין שם אבא, וחד-הורית הוא מונח מאד בעייתי בחברה ובשכונה בה כולם נמדדים בזוגיותם, וב"נורמליות" שלהם.  היא לא תמיד מבשלת, או מנקה. לא תמיד יש בגדים נקיים, ובכלל הילדים גדלו והבגדים לא. לא פעם היא שולחת את הילדים לבדם למוסדות החינוך. השכנה, אשה טובה בסך הכל, מנסה לסייע, להאכיל את הילדים לפעמים, לשמור עליהם, אם צריך, להיות שם. אבל היא חושדת בשכנה, חושדת בכולם. היתה מעדיפה להסתגר ולהשתבלל. לכתוב את הספר שהיא כותבת. להרחיק עצמה מכל אחריות לילדים האלה שלה. בכלל, אילו ניתן לה, אולי לא היתה יולדת אותם; אמירה מאד בעייתית מפי אמהות. ברור שמשהו לא בסדר.

היו ימים שדיברתי. ימים שבהם שיתפתי את הסובבים אותי, שגיליתי את לבי. דיברתי בכנות. הייתי ישרה מאוד עם עצמי. לא פחדתי מהתוצאות. עשיתי את כל הסימנים. אמרתי: אני זקוקה לעזרה. אלה לא החיים שאני מסוגלת לחיות. אלה לא החיים שאני רוצה לחיות. לא אוכל להמשיך כך לאורך זמן. הבדידות טורפת אותי. בולעת. אני הולכת ומתמעטת, אמרתי. אני משתגעת. כל זה לא יכול להימשך.
אבל הפיות שלהם אמרו שאני אישה חזקה. את במשבר. המשבר יעבור. יום יבוא ותשכחי שאי־ פעם אמרת דברים כאלה. את אוהבת את הילדים שלך. כל אמא אוהבת את הילדים שלה. את לא האישה הראשונה בעולם שהחיים התאכזרו אליה. אנשים מתגברים. ילדים יכולים לעזור לך. הילדים שלך יצילו אותך, הם אמרו
.
החיים לא התאכזרו אליי. אני לא רוצה להיות אמא. אני לא רוצה שני ילדים. אילו הייתי מתחילה מחדש לא הייתי יולדת אותם. אני לא יכולה להיות אמא, אמרתי להם. אני רק ילדה. תנשכי את הלשון לפני שאת מוציאה מילים כאלה מהפה שלך, הם אמרו. אם את אישה נורמלית, ואת אישה נורמלית, היית יולדת אותם מחדש. אני דיברתי. אני הזהרתי. והם סתמו את האוזניים. העיקר לא לנתץ את קדושת האימהוּת
. (*)

בתוך הבית בראה להם עולם משלהם, כדי שתוכל לתפקד. כדי שיוכלו לתפקד. איכשהו. עולם סגור. בועה, שבה הם קובעים את החוקים ואת הכללים. את מזג האוויר, את הנוף, ובעיקר את מקומם המרכזי בבועה. שם אין מי שישפוט או יעביר ביקורת. כוכב אחר. כוכבית.

הילדים עשו בסופו של דבר מה שאמרתי להם. והתנהגו כמו שאני התנהגתי. איזו ברירה היתה להם. ילדים אוהבים גם אמא רעה, העיקר שתהיה להם אמא. לו רק ידעתי לאן אני הולכת, לאן אני מוליכה אותנו. (*)

היא אשה חכמה. יש לה שפה עשירה, והיא מעשירה את ילדיה בידע רב. יש להם בבית אנציקלופדיה תרבות ומילון אבן שושן, והיא עונה על כל שאלה, או מחפשת תשובות מתאימות. לא פחות משהם זקוקים לה, היא זקוקה להם, כדי להגדיר את עצמה, כדי להציב לעצמה גבולות, יעדים. כדי למסגר את הזמן, את סדר היום; לקום, לאכול, ללכת למוסדות, לחזור הביתה, לכתוב, לקבל את פניהם אחר הצהריים, לאכול ארוחת ערב, לשחק, להתקלח, לישון.

לישון היא מאד אוהבת. עייפה תמידית. בורחת מהעולם אל תוך השינה.

מתפקדת בדרך כלל, לא לגמרי. לא תמיד. לא עובדת. נתמכת על ידי הביטוח הלאומי. צריכה לשלם שכר דירה, ואת החשבון במכולת השכונתית. אין לה טלפון, הטלוויזיה שבורה ועל המסך מודבק ציור, כך שאפשר, לעתים, להושיב את הילדים מול הטלוויזיה.

אשה לבד בעולם.  והילדים לפעמים רוצים להיות רק ילדים.

הילדים גדלו להיות טובים, לא הייתי צריכה להתעסק איתם יותר מדי. בדרך כלל חיינו בלי דמעות גלויות לעין. גם בלי שמחה. החזקנו מעמד, כמו כולם בסך הכול. (*)  


הקוראת מוצאת עצמה, לכל אורכו של הספר, נעה בין רחמים, חמלה, תיעוב כלפי האשה הצעירה הזו, שמשום מה אינה "לוקחת את עצמה בידיים" ומתחילה לתפקד, כמו שהחברה "הנורמטיבית" מצפה ממנה; רוצה לחבק אותה, לנחם אותה, לעשות לה סדר בבית, לבשל לה. אבל היא לא תתן, כי היא לא מאמינה לאנשים אחרים.

נהפכתי מילדה שכל העולם היה פתוח בפניה לאישה עלובה מהסוג שתיעבתי כל כך. מרה, מקוננת, אבודה. (*)

והילדים; מה יהא על הילדים? הם חכמים ונבונים. הילדה לוקחת על עצמה לא מעט את תפקיד המבוגר האחראי בבית. והיא רק בת שש. הם ערים לכל מניפולציה, לכל הבטחה שלא קוימה. הם מקווים, כי ילדים תמיד מקווים, שהכל יסתדר, יימצאו הפתרונות לכל בעיה ולכל קושי שצץ. והיא כל כך רוצה שיהיה אחרת.  

 

ספר עצוב ומדכדך. וכדאי עד מאד לקראו.      

 

אִמהוֹת ואֵימוֹת: נועה מנהיים בשיחה עם אילנה ברנשטיין Mothers and Horrors: Noa Menhaim in conversation with Ilana Bernstein

אִמהוֹת ואֵימוֹת: נועה מנהיים בשיחה עם אילנה ברנשטייןMothers and Horrors: Noa Menhaim in conversation with Ilana Bernstein

Posted by ‎משכנות שאננים, ירושלים – Mishkenot Sha'ananim, Jerusalem‎ on Monday, May 11, 2020

שיחה בין עורכת הספר, נעה מנהיים לבין אילנה ברנשטיין – פסטיבל הסופרים – 11.5.2020

 

: כותר מחר ניסע ללונה פארק
מאת אילנה ברנשטיין
הוצאה כנרת זמורה דביר
עמודים 224
קנייה מודפס | דיגיטלי  (גם לקינדל)

 


תגובה אחת לפוסט מחר ניסע ללונה פארק – אילנה ברנשטיין

  1. לעתים נדירות קראתי ספר כה מדכא, ואני קוראת הרבה. גם בספרים המלאים בעוני קשה, בעליבות ובהתאכזרות, לא ראיתי מעגל כה סגור, חסר מוצא. אפילו "המחברת הגדולה"/ אגוטה כריסטוף ושאר הספרים באותה סדרה אינם כה קשה לקריאה כספר זה. גם טיפות החסד שהאם מטפטפת לילדיה אינן מותירות תקווה, לא לקורא, וודאי שלא לילדים, כפי שאת, איריס, כותבת בסוף דברייך.
    התקשיתי מאוד לקרוא את הספר, ושמו ההופך אירוני במהלך הקריאה – אין בו מן החמלה או החסד או התקווה. זו עוד אחת מהאמירוֹת הסתמיות ההולכות עקב בצד אגודל עם המוסכמות החברתיות המזויפות. והאם יודעת כל זאת, אך ממשיכה לצעוד באותו נתיב, כי אין לה בררה אחרת. אני תוהה אם כוונתה של הַמְּחברת הייתה לכתוב ספר אפוקליפטי. אם כן – הצליחה בכך. אין ספק שהאם אוהבת את ילדיה ובכל זאת היא מעניקה להם עולם מסויט, עולם שיישאו בתוכם בבגרותם, על כל המשתמע…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *