בלדה לנחשים וציפורי שיר – סוזן קולינס

בראשית היו "משחקי הרעב" ששילבו ריאליטי ("השרדות"?) יחד עם דיסטופיה: קץ העולם כמו שאנחנו מכירים אותו; ארצות הברית של פעם הפכה למדינה אחת המחולקת למחוזות, אלה שפעם התמרדו כנגד הקפיטול, והפכו למחוזות הנתונים תחת המגף הדורסני של השליטים, כאשר כל אחד מן המחוזות ממונה על משאב מסוים לטובת הקפיטול. אנשי המחוזות חיו תחת מחסור תמידי, חלקם ברעב, כי נותרו להם רק השיירים, וכדי לבסס את שלטונה של הקפיטול, נוצר משטר דיקטטורי במהותו, כאשר הקפיטול שולט בכל דבר, החל באספקת החשמל, המזון, שידורי הטלוויזיה, וכלה ב"אוכפי השקט" – חיילי המשטר שנשלחו כדי לפקח על האזרחים. ואם כל אלה לא הספיקו, הרי שתזכורת שנתית לחולשתם ולציות הנדרש מכל אחד ואחת מן האזרחים, בדמות משחקי הרעב.

כללי משחקי הרעב פשוטים. כעונש על ההתקוממות, כל אחד משנים־ עשר המחוזות מחויב לשלוח בת אחת ובן אחד, המכונים "מיועדים", להשתתף במשחקים של אותה שנה. עשרים וארבעה המיועדים נכלאים בזירה פתוחה ורחבת ידיים שעשויה להימצא בכל שטח שהוא, ממדבר לוהט ועד ארץ שממה קפואה. במהלך כמה שבועות המתחרים נלחמים זה בזה למוות. המנצח הוא המיועד או המיועדת ששורדים אחרונים.
לקחת את הילדים מהמחוזות, להכריח אותם להרוג זה את זה לעינינו— זאת היתה דרכו של הקפיטול להזכיר לנו באיזו מידה מוחלטת אנחנו נתונים לרחמיו. כמה אפסי הסיכוי שלנו לשרוד התקוממות נוספת. …
(* בתוך "משחקי הרעב")

הספר "משחקי הרעב" זכה להצלחה ולפופולריות רבה (ובצדק מוחלט) וכך גם שני המשכיו "התלקחות" ו"עורבני חקיין" (שלקראת הוצאתו לאור בארץ התארגנו בנות ובני נוער ופנו לשר החינוך דאז בבקשה לקבל יום חופש כדי שיוכלו לקרוא את הספר ביום צאתו לאור). שני הספרים הנוספים שפכו אור על המשך חייהם של  גיבורי הספר הראשון, ו"סגרו מעגל" לקוראות וקוראי הספרים.  הסדרה אף זכתה לעיבוד בסרטי קולנוע מוצלחים לא פחות.

החלטה להוציא ספר נוסף בסדרה עונה, מן הסתם, על דרישות הקוראים והקוראות, אולם יש בה סוג של סיכון; האם ספר נוסף יהיה מוצלח לפחות כמו הקודמים? איך יוצאים מתוך "סוף סגור" (לספר השלישי נכתבה "אחרית דבר" ובה קורות הגיבורים בבגרותם)? כל זה בהתחשב בעובדה שקהל הקוראים המקורי, שהיו אז בני נוער, בגרו כבר, וכלל לא בטוח שיתעניינו שוב בגיבורי ילדותם. אפשר להוציא סיקוול – ספר/י המשך, על חייהם של ילדיהם של הגיבורים, על התקופה שאחרי הדיכוי, הבניה מחדש של העולם, ה"חזרה" לנורמליות כלשהי. ואפשר גם לכתוב פריקוול – על הזמן שלפני התקופה. כמו שנעשה למשל בסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים", כאשר לאחר הטרילוגיה המוצלחת הראשונה הוסרטה טרילוגיה של  התקופה שקדמה לשלושת הסרטים הראשונים, או, במידה מסוימת, מה שעשתה מרגרט אטווד כשכתבה את "העדויות" שלמרות שמבחינת הזמנים הוא מאוחר יותר ל"סיפורה של שפחה", הרי שיש בו כתיבת עדות על התקופה שקדמה ל"סיפורה של שפחה". ובכלל – הוצאת ספר נוסף בסדרה מצליחה יש בו סיכון שלא יגיע לאותה הצלחה של הסדרה, שכאמור "נסגרה" כבר בתום הספר השלישי.

סוזן קולינס בחרה לכתוב פריקוול; מה קרה לפני השנים ה- 74 וה- 75 לסיום המלחמה? קולינס בחרה להתמקד בדמותו של מי שלעתיד יהיה הנשיא הכל יכול, השנוא, עוטה הלבן, מדיף ריחות דם וורדים – קוריולאנוס סנאו..

הספר נפתח בשנה העשירית שלאחר תום המלחמה. סנאו, בשנתו האחרונה באקדמיה, בן שמונה עשרה, תלמיד מצטיין, בן המעמד העליון אלה שיצאו מן המלחמה בשן ועין, מרבית המשפחה הגרעינית איננה עוד, גם  מן ההון המשפחתי לא נותר הרבה. הוא מתגורר עם סבתו שדעתה משובשת מעט ובת דודתו, הורי שניהם לא בחיים זה מכבר, בדירת הפנטהאוז שלהם. המחסור עדיין ניכר במזון העולה על שולחנם ובבגדיהם.

חג האסיף מתקרב. המועד, אגב, ארבעה ביולי. בחג האסיף נאספים עשרים וארבעה מועמדים למשחקי הרעב.

במשחקי הרעב ישתתפו עשרים וארבעה מיועדים, בן ובת מכל אחד משנים-עשר המחוזות המובסים, שייבחרו בהגרלה ויושלכו לזירה לנהל קרב לחיים או למוות. כל זה נקבע ב"אמנת הבגידה" עם סיום הימים החשוכים של מרד המחוזות – עונש אחד מבין רבים אשר הוטלו על המורדים. כמו בשנים קודמות, המיועדים יושלכו אל "זירת הקפיטול", אמפיתאטרון חרב אשר שימש, לפני המלחמה, לאירועי ספורט ובידור, ויקבלו כלי נשק כדי לרצוח זה את זה. …(*)

השנה, כדי להגביר את הצפייה במשחקי הרעב, מוקצה לכל מתמודד ומתמודדת מדריך אישי, אחד או אחת מתלמידי האקדמיה, כאשר המדריך של הזוכה במשחקי הרעב יזכה במלגה לאוניברסיטה. בנוסף על המדריכים להציע הצעות כיצד להגביר את העניין מצד הצופים משום שמרבית האזרחים בפאנם עדיין נמנעים מצפייה בקרבות הגלדיאטורים המודרניים האלה.

הכל עוד חדש ופרימיטיבי באופן יחסי למשחקי הרעב שהכרנו בטרילוגיה; המועמדים מובאים בקרונות בקר סגורים מן המחוזות (ולא בקרונות אישיים מהודרים), אינם זוכים למזון ומשקה במהלך הנסיעה, מתאחסנים לא במלון יוקרה בקפיטול, אלא בכלוב בגן החיות, שם הם נתונים לצפייה של המבקרים בגן החיות, ממש כמו חיות אמיתיות. בכלל – היחס אליהם הוא כאל "תת-אדם".

סנאו "זכה" במועמדת מן המחוז השתים עשרה, נערה שסיכוייה לנצח במשחקי הרעב, על הנייר, מועטים.

…לוסי גריי היתה המיועדת שלו , בדרכה אל הזירה. וגם אם הנסיבות היו אחרות, היא עדיין היתה נערה מהמחוזות, או לפחות לא מהקפיטול. אזרחית מדרגה שנייה. בת אדם, אבל דמוית חיה. חכמה, אולי, אבל לא מפותחת. אחת מתוך אספסוף נטול צורה של חסרי מזל, יצורים ברבריים שריחפו בשולי תודעתו. ודאי שאם יש יוצא מן הכלל, הרי זאת לוסי גריי ביירד. מישהי שאי אפשר להגדיר בקלות .(*)

בשני החלקים הראשונים של הספר הקורא/ת מלווה את סנאו, המצליח, בתחילה, לעורר סימפטיה מסוימת לאישיותו, בהתחשב במעמדו המתערער בחברה, במצבו הכלכלי הרעוע, במצבו המשפחתי הבעייתי, אולם ברקע, כל הזמן מהדהד זכרון אישיותו בבגרותו, עת כיהן כנשיא פטנאם.

הקורא/ת יכול/ה לזהות את תחילת הפסיכופתיה של אישיותו של סנאו, יכולתו להצדיק בגידה ורמאות, שימוש בכח, רצח, שימוש בפריבלגיוּת שלו כדי להשיג את רצונו, אלה שיביאו אותו מקץ ששים שנה למעמד הרם ביותר בפטנאם.

שני חלקי הספר הראשונים עוסקים בהכנות למשחקי הרעב ובמשחקים עצמם. החלק השלישי, החלש יותר, עוסק בתקופה שאחרי משחקי הרעב.

ככלל – הספר הזה פחות טוב, לטעמי מן הטרילוגיה, וחלקו נראה "מתאמץ" מדי למלא דפים בסיפור לא-מספיק-מעניין, בשפה דלה, תיאורים "שטוחים".

אני חושבת שטוב היתה עושה קולינס לוּ השאירה את הטרילוגיה כמו שהיא, בלי להרחיב.

מצד שני, ברור למדי כי כמו שהסתקרנתי אני לקרוא את הספר הזה, כך יהיו עוד רבים ורבות שיעשו כך. אני, אגב, קראתי שוב את הטרילוגיה, כדי "להכנס" לסיפור לגמרי, מה שאיפשר לי להשוות איכויות בין הישן לחדש.

 

 

אפשר לקרוא. ל"מכורי" הסדרה.

 

 

*  נקרא בפורמט דיגיטלי; אין מספרי עמודים

 

 

 

: כותר בלדה לנחשים וציפורי שיר
מאת סוזן קולינס
תרגום יעל אכמון
הוצאה כנרת זמורה דביר
עמודים 472
מקור The Ballad of Songbirds and Snakes – Suzanne Collins
קנייה מודפס | דיגיטלי  (גם לקינדל)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *