אפי (יופומיה) סטיוארט-מוריי, האחרונה לשושלת סטיוארט-מוריי, ככל שידיעתה מגעת, ואמה –  נורה (אלאונורה) נמצאות על אי בצפון סקוטלנד בבית בודד, סחוף רוחות, בעת סופה סוערת למדי. איש אינו מגיע לאי ולבית, גם אי אפשר להגיע. נותר עוד מעט מזון במזווה. החיבור לחשמל רופף (אם בכלל), נותר עוד מעט חומר להסקה ויש לקוות כי הסערה תחלוף בקרוב, וניתן יהיה לחדש את האספקה או לחזור לחוף. ואת הזמן יעבירו בסיפורים, האחת לשניה, סיפורים אמיתיים מחייהן.

זה סיפור המסגרת.

"יד הגורל"; בסיפור הזה נפתח הספר. סיפור של מציאת גופה של אשה בעיירת נופש בשם Slatsea-on-Sea, גופה שנתגלתה על ידי דייג. חקירת המוות נערכת, כמובן, על ידי המשטרה, אולם אשה אחת – מאדאם אסטראטי –  דמות מרכזית בסיפור, תושבת העיירה המכירה את כל תושביה, היא דמות מרכזית בסיפור המבצעת חקירה עצמאית.

זה הסיפור שבתוך הסיפור שבתוך הסיפור. זה הסיפור עמו נפתח הספר, ואז מתברר כי זה הסיפור שבחרה אפי סטיוארט-מוריי לכתוב במסגרת החוג לכתיבה יוצרת שבמסגרת המחלקה לאנגלית ופילוסופיה באוניברסיטת דנדי.

סיפורה של אפי על החיים באוניברסיטה, או, בעצם, על ימי סיום הלימודים באוניברסיטה, בחוג לאנגלית ופילוסופיה, זהו הסיפור העיקרי, אותו היא מספרת לנורה בשבתן בלילות הסוערים בבית שעל האי.

לא לגמרי סיפור. אין כאן ממש עלילה. יותר תיאור של החיים באוניברסיטה נידחת, יחסית, בשנות השבעים העליזות של המאה הקודמת. אפי חיה עם בוב שעסוק בעיקר בצפיה ב"מסע בין כוכבים", עישון סמים קלים והאזנה ללד זפלין, הרבה יותר מאשר בלימודיו. גם אפי, בעצם, לא ממש עומדת לגמרי במטלות שיש להגיש לקראת סיום הלימודים וקבלת התואר, והיא מאחרת בהגשת עבודות לכל המרצים.

אפי מספרת על אפיזודות קטנות עם חבריה הסטודנטים והסטודנטיות, המרצים והמרצות, על אהבה חופשית, כלבים תועים, בלש פרטי, אשה מסתורית במעיל אדום, מרצים נפוחים מחשיבות כמו ארצ'י מקיו, שהרצאותיו מלאות באיזמים ובג'יבריש הנשמע אקדמי ומנופח, ובאמת אין שום משמעות לדברים, או פרופ' קוזינס, מרצה לאנגלית לא צעיר, שזכרונו בוגד בו לעתים, והוא מסתובב, בעיקר מבולבל, ברחבי המחלקה, אך יש לו קביעות.

The university’s strict laws of tenure dictated that he had to be dead at least three months before he could be removed from behind his desk. (pp. 34)

נורה מספרת לאפי על המשפחה. על הוריה ואחיה. אפי נולדה ביום שמתה אחותה של נורה, ונקראת על שמה. לאט לאט נפרש הסיפור, כשלעתים נורה מבקשת להסתיר חלקים ממנו, וככל שמתמשך הסיפור עולות התהיות – האם היא אכן אמה של אפי? מיהו האב? מדוע היא מסתתרת מרבית חייה.

שלושת הסיפורים – זה של אפי ונורה על האי הנידח וסיפור תולדות המשפחה, החיים באוניברסיטה והסיפור שכותבת אפי, שלובים זה בזה ומופיעים לסירוגין לאורך הספר.

חלק מן הארועים יזכירו לקורא/ת את אטקינסון המאוחרת יותר, זו המספרת סיפור וסיפור חליפי (כמו ב"Life After Life" למשל), יימצאו גם נושאים אחרים המאפיינים את כתיבתה של אטקינסון – תעלומות ישנות, יחסים אסורים, זכויות נשים, ועוד – כאלה שיבלטו יותר ויותר בכתיבתה המאוחרת יותר.

בזמן הקריאה מצאתי עצמי נאבקת לעתים ברצון להניח לספר, כי אין כאן באמת עלילה, או כמעט אין. מצד שני  – קייט אטקינסון – שמבחינתי יכולה לכתוב את ספר הטלפונים, אני אמצא זמן לקרוא. ובסופו של דבר אני שמחה שלא וויתרתי וקראתיו עד תומו. משום סיפור המסגרת, שצריך היה לדעת את סופו, ובעיקר משום תיאוריה המצחיקים / מדוייקים / מכמירי לב של החיים האוניברסיטאיים.

וממש ממש בסופו מצאתי עצמי צוחקת בקול רם, משום שממש ממש בסופו ישנו תיאור נפלא, במשפט אחד, של משמעות החיים.

ועוד כמה אמירות נפלאות שאספתי במהלך הקריאה:

(pp. 41) (How much easier life would be for the poor writers if they didn’t actually have to write their books)

 ‘Went dead’– that was a curious phrase, wasn’t it? she mused thoughtfully. Things that go dead, in their various tenses. Electricity, telephones, not people, they didn’t go dead they just were dead. (pp.42)

The dead sometimes forget the living but the living rarely forget the dead. Not, however, in the case of my father. Half of what made me is completely missing– the forensics of my father a mystery. In their absence I am free to imagine him, but, unfortunately, even in my imagination he is leaving– on the deck of a ship, at the wheel of a car or leaning out of the window of a train carriage, his face obscured by clouds of steam from the engine (pp. 97).

Personally, I don’t think it right to make up things about real people– although I suppose there’s an argument for saying that once you’re dead you’re not real any more. But then we have to define what we mean by real… (pp 143)

There’s no such thing as innocence, unless it is in the beating heart of a tiny bird… (pp. 318)

I would like my self to be given back to me. I would like a mother, father, brother, sister, aunt. I would like a family dog and a family car. I would like to live in a traditional thirties semi with a swing in the garden and I would like to eat lamb chops for my tea, with potatoes and peas and afterwards a Victoria sandwich cake made by the hand of a genuine mother. (pp. 329)