קצת הסטוריה: לקראת סוף המאה ה-19 עם תחילת ההשפעה הרוסית למנצ'וריה התפתחה קבוצת הכפרים הסינית הקרויים בשם הכולל "חרבין" והפכה לעיר, בין היתר משום שהיתה על תוואי הרכבת הטרנס סיבירית שחצתה את מנצ'וריה. עם תחילתה של פעולה המסילה, בתחילת המאה העשרים עברו לעיר מספר משפחות יהודיות מרוסיה ובשנים שלאחריהן נוספו עליהן עוד ועוד משפחות, לאחר מלחמת רוסיה יפן, חיילים יהודים משוחררים ובהמשך – פליטים מפרעות 1905 – 1907.  אחרי מלחמת העולם הראשונה גדלה הקהילה היהודית בחרבין והיו בה, מלבד המוסדות היהודיים הקיימים בכל קהילה יהודית – בית עלמין, בתי כנסת, בתי מדרש, גם חיי מסחר עשירים, חיי תרבות עשירים ובהם אף מרכז מוזיקלי נחשב, תנועות נוער ציוניות, והיהודים נהנו מאוטונומיה תרבותית ומסחרית, כשאר המיעוטים באזור.
ב- 1932 נכבשה העיר על ידי יפן, ובהמשך הוכרזה כבירת מדינת הבובות היפנית מנצ'וקוו. ב- 1945, עם הכניעה היפנית לבנות הברית נפלה חרבין לידי הרוסים, ובהמשך נמסרה בחזרה לסינים.
בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים היגרו רבים מיהודי העיר שעוד נותרו בה לישראל, וכיום אין בה עוד יהודים, צאצאים לקהילה של אז, אך חלק מבנייני הציבור של אז נותרו כאתרים הסטוריים.

"… מיעוט יהודי בתוך קהילה רוסית החיה בעיר סינית תחת כיבוש יפני, שהקימה בחרבין אור לגויים ולכל הקהילות היהודיות במזרח…" (עמ' 237)

"…גם בשעותיה הקשות המשיכה הקהילה היהודית להתקיים בגאון ולקיים חיים אוטונומיים מלאים.  למרות עזיבתם של רבים, המשיכו בתי הספר, בית החולים ובית הכנסת לפעול כסדרם. חגים ומועדים נחוגו בראש חוצות, עיתונים יהודיים הופצו באין מפריע, נופשים פקדו את הדאצ'ות שמעבר לנהר. …" (עמ' 254 – 255)

העיר חרבין בתקופת השלטון היפני היא מקום ההתרחשות של עלילת ספרו של אריאל בר "סירות הדרקון", ומבוססת בחלקה על אירועים אמיתיים ואנשים אמיתיים שחיו בה. כיאה לרומן הסטורי הוסיף בר דמויות נוספות ובעיקר הפך את חייהם של אותם אנשים למשהו מוחשי בעיני הקורא/ת, מוחשי הרבה יותר מאשר כמה שורות בספרי ההסטוריה.

גיבורי הספר – שני מוזיקאים צעירים בוריס קפלן ונטליה טופילנסקי, פסנתרן מופלא וכנרת נהדרת. שניהם יועדו על ידי אמותיהם לגדוּלה, לכבוש את במות העולם, להיות יחידי סגולה, וכדרך החינוך הקפדני "בילו" שעות רבות מימי ילדותם באימון ותרגול, ליטוש עוד ועוד של יכולותיהם.

בקיץ של 1933, בערב אחד, ברחובה של חרבין נחטף בוריס על ידי כנופיית בריונים רוסיים, שתכננו לקבל תמורתו כופר רב. אביו של בוריס, דוד קפלן, אדם בעל נכסים רבים, כולל מלון הפאר שבמרכז העיר, נתבקש לשלם סכום דמיוני כמעט, ממש כמו הוריהם של חטופים אחרים, חלקם הוחזרו לאחר תקופה, חלקם נרצחו, למרות שהכופר שולם. כי כך זה, במקומות בהם השלטון אינו אלא פאסאדה, ואין באמת דין ואין באמת דיין.

בחטיפה הזו נפתח הספר. ומכאן לוקח אותנו בר אל העבר – אל תולדות משפחותיהם של השניים, משפחות שעשו חייל, כאנשים רבים בקהילה, אל תולדות הקהילה היהודית, אל יחסי הגומלין בין התושבים הסינים והיהודים מול השלטונות המתחלפים הרוסי מזה והיפני מזה, ואל ההווה – המשא ומתן המתיש על גובה הכופר שישולם, והאם ישולם, האם האב אכן עשיר כפי שמיוחס לו? מדוע נעדרת האם? ושוב אל העבר – אל חייהם של השניים, כל אחד ואחת במשפחתו / משפחתה, היחסים בין ההורים, הדרישות מן הילדים. ושוב אל ההווה – נטליה הנטרפת בפחדיה, יחד עם נחישותה לעשות הכל למען יוחזר האיש הצעיר שיותר משהיה מוזיקאי מחונן, כזה עימו יכולה היתה לשוחח שעות על מוזיקה ועל מלחינים, על דגשים בנגינה, ועוד, יותר מכל אלה היה הוא לה בן זוג אהוב. ועתה – מי יודע מה עובר עליו, ומתי ישוב.

קשה להניח את הספר מן היד, כמעט עד סופו, כשהקורא/ת, המלווה לעתים גם את בוריס החטוף ויודע/ת את כל הקורה אותו, מייחל/ת לפתרון.

חביבים עליו רומנים הסטוריים, כאלה ההופכים את האות היבשה בספרי ההסטוריה, וממלאים את החיים שהיו בזמן מסוים ובמקום מסוים בצבעים ובקולות, בריחות, במראות, ברגשות, בשמחות, בפחדים. הפחת חיים במה שהיה ואיננו עוד.

ובנימה אישית; קרובת משפחה שלי נולדה בחרבין, אביה מת, ככל הידוע לי עת היתה בבטן אמה, והיא גדלה בחברת אמה ושתי דודותיה, כולן יהודיות רוסיות, שהיגרו לישראל, לתל אביב, וחיו בדירה במרכז העיר, בסמוך לגן החיות. קרובה זו שלי הגרה בשנות הששים לארצות הברית והקימה שם משפחה ומדי פעם היתה מבקרת בארץ. כשנסתלקו כל הנשים מן הדור הקודם מן העולם, ארזה את כל חפצי החן והכלים והכל ושלחה במכולה לביתה שבארצות הברית. רק ארגז אחד, לא גדול, ובו מעט צלחות, נותר בארץ. המכולה נפרצה באיזשהו מקום בדרך, וכל החפצים היפים שהובאו מסין נעלמו. חוץ מאותו ארגז, שהועבר מתישהו אלי, ומאז אני אוכלת על צלחות שהובאו לארץ מחרבין שבסין, אי אז, לפני הולדתי.

ועוד משהו – הספר הזה עוסק במוזיקאים ובמוזיקה, ואת המובאה הזו "סימנתי" לי במהלך הקריאה:

"סוד ההצלחה של קונצרט בשניים אינו רק נגינה מעולה של כל אחד מן הכלים. זהו תנאי. על שני המבָצעים לקיים מערכת יחסים מאוזנת שאין בה תחרות כי אם הקשבה, קבלה והשלמה,…" (עמ' 51)

פרק מרתק וכמעט נשכח בתולדות קהילה אחת.

על הקהילה היהודית בחרבין, באתר בית התפוצות

ראיון עם אריאל בר ב"מקור ראשון"