מאז שלמדתי לקרוא אני קוראת ספרים. אני זו שאפשרו לה לגשת לספריה לשאול ספרים, למרות שעל פי התקנון בקיבוץ ניתן היה לשאול  רק לתלמידי כתה ב' ומעלה. הייתי בכתה א', אבל לקרוא לימדתי עצמי כבר בגן, עת הסתננתי בהפסקות לכתה א' והתאמנתי על מה שכתוב על הלוח. מהר מאד אפשרו לי לקחת יותר מאשר הספרונים הדקים האלה, משום שהייתי מחזירה אותם ולוקחת אחרים באותו היום.
לפני למעלה מעשור התחלתי לכתוב על ספרים, תחילה במסגרת פורום ספרים ב- YNET, שאף ניהלתי במשך שמונה שנים, ובמקביל התחלתי לכתובת בבלוג שלי (שאף עורך אחראי לא יחליט יום אחד שאין ערך לפורומים ויסגור).

לאורך השנים, מאז שאני כותבת על ספרים, נתקלתי לא פעם בשאלה, או אפילו באמירה חד-משמעית, שודאי אני כותבת ספר בעצמי, או כבר כתבתי, ואני רק מחכה להזדמנות לפרסם אותו.
ובכן – לא. אני לא כותבת ספר. גם לא כתבתי ספר.
בזמן האחרון אני רוצה להוסיף – טרם; טרם כתבתי ספר, או סיפור קצר. כי עכשיו כבר יש לי רעיון. שניים בעצם – האחד רעיון לסיפור קצר, האחר רעיון לספר.
את שניהם הייתי שמחה מאד לקרוא אם מישהי/הו הי(ת)ה מפרסם/ת, אבל עד כה לא נתקלתי בספר הזה. לגבי הסיפור – את הבסיס שלו קראתי פעם, איני זוכרת איפה ומי כתב, וממילא הסיפור שלי הולך לכיוונים אחרים, אבל הרעיון שבבסיסו (של הסיפור הקצר שטרם כתבתי) שאוב מסיפור אחר. וממילא, רוב הסיפורים כבר סופרו – כי כמה סיפורים כבר אפשר להמציא בכלל?

לכן, כשלקחתי לידי את ספרה של גלבפיש לקחתי אותו בלב ולב; אני לא נוטה לקרוא ספרי הדרכה, לחיים או לכתיבה (או לסידור הבית), אני לא נוטה לקרוא ספרים שאינם סיפורת; מצד שני – אולי אמצא אצלה את אבקת הקסמים, את המשנה הסדורה, את הצ'ק-ליסט הדרוש לי כדי להתיישב סוף סוף ולכתוב. ועוד מצד שני – אני כל כך אוהבת את הכתיבה של גלבפיש, בספריה ובדף הפייסבוק שלה ובבלוג שלה.

אז פתחתי את הספר – רק כדי, קודם כל, למצוא סיפור. כן, סיפור. סיפור מהחיים. סיפור שהוא אלגוריה להוראות הכתיבה שיבואו בהמשך, או לפחות נקודת משען ממנו יתרומם הספר כולו. והסיפור הזה היה כל כך יפה שהייתי מוכרחה להמשיך. להמשיך עד סופו של הספר.

"על הדרך" אספתי לא מעט הוראות של "עשי ואל תעשי" או בעצם הפוך, כי גלבפיש, יש לומר, מאפשרת לכותב/ת הפוטנציאלי/ת לבחור בדרכים שונות. לכתוב כך וכך שעות ביום, או בשבוע, לקצוב זמנים לכתיבה, אבל גם לאפשר לעצמי לקחת חופש. או לתרגל בכל מיני דרכים.

וקודם כל – לקרוא.

אי אפשר לדעת מה ניתן לעשות באמצעות כתיבה בלי לקרוא מגוון רחב של ספרים. …" (עמ' 37)

טוב, זה קל – לקרוא אני קוראת, ולא מעט.

אחר כך צריך לתרגל כתיבה. בזה אני כבר פחות טובה. למשל – כתיבה אינטואיטיבית. ניסיתי פעם לכתוב בכל בוקר שניים או שלושה עמודי פוליו (או שמא קצבתי את זה בזמן של חמש או עשר דקות), רק כדי לגלות שאינטואיציה ממני והלאה; אני מקפידה על פיסוק ופסקאות, תחביר נכון ועוצרת לחשוב על שימוש במלים.

אז כתיבה אינטואיטיבית היא לא בשבילי. אבל אולי ניהול יומן אישי במקביל לכתיבה. אולי נשיאת פנקס לכל מקום, כדי לכתוב רעיונות. אולי למלא מחברות בשברי רעיונות. אולי לנסות לפתח סיפור קצרצר מרעיון, ממלה, אולי לנהל רשימות.

לא יודעת אם אכתוב את הספר שאני חושבת עליו. קודם כל אני צריכה פניוּת. ואני צריכה לרצות, מאד לרצות. אבל ביום שאחליט להתחיל, הספר הזה יהווה מדריך מצוין לאיך להתחיל, איך לצאת ממבוי סתום, איך להניח, איך לחזור, איך לחפש את הדרכים הנכונות, נכונות בשבילי .

… נותר רק ציווי אחד פשוט: דע את עצמך." (עמ' 230)

לנסות לבחור את הדרך המתאימה לי, הנכונה לי, ואם אינה מתאימה, יש בספר הזה עוד חמישה או חמישה עשר או חמישים נתיבים אחרים שאני יכולה לנסות. עד שאמצא.

ומשפט אחרון שאספתי לי מתוכו

אנחנו מטפסי הרים וחוקרי טבע! חיילים ומנתחים! אלים יווניים נישאים!…" (עמ' 41)

ואלה יווניה אני כבר.

וגם אם לא אכתוב אף פעם את הסיפור שאני רוצה לכתוב או הספר שאני רוצה לכתוב, נהניתי עד מאד לקראו, והכלים, לפחות חלקם, יישארו עמי תמיד.