שריפות קטנות בכל מקום – סלסט אינג

שריפות קטנות בכל מקום – סלסט אינג

סדר צריך להיות! הסדר שצריך להיות הוא שקודם כל צריך לקרוא את הספר, ורק אחרי כן לראות את הסרט, או הסדרה במקרה הזה. כי הספר תמיד יש בו כל מיני עניינים, מחשבות, סיפורים צדדיים שלא יעלו בסרט. לפעמים הסרט או הסדרה יוסיפו כל מיני היבטים שאין בספר, כמו ב"משחקי הרעב", למשל,  כשהוסיפו את חדר הבקרה (שלא הופיע בספרים), כך שיכולנו להתרשם מהתכנונים ומה"מאחורי הקלעים" של המשחקים. או, ב"שומרת אחותי", כשהסרט "הפך" את הסיום, ונתן משמעות אחרת לגמרי לספר.

אבל ב"שריפות קטנות בכל מקום" הפכתי את הסדר, וקודם צפיתי בסדרה. והסדרה מצוינת, אגב, עשויה היטב, שחקנים ושחקניות מצויינים (ריס ווית'רספון כאם המשפחה נפלאה ביותר, ומזכירה קצת את תפקידה הצדקני לא פחות ב"שקרים קטנים גדולים". וזאת היתה טעות. צריכה הייתי לקרוא קודם כל את הספר, משום שהתסריטאים נצמדו, אמנם לסיפור המרכזי, אבל נטלו לעצמם חירות בשינויים מינוריים לכל אורך הסדרה, וגרמו ל"הטייה" של הסיפור, גם המרכזי, לכיוונים קצת אחרים. כך מצאתי עצמי "מתקנת" את הספר פעם אחר פעם, לאורך כל הקריאה, ובכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהסדרה היא השינוי, לא הספר.

וסדר אכן צריך להיות. גם בספר עצמו, בקהילה בה חיות גיבורות הספר, שייקר הייטס, צריך להיות סדר:

…בשייקר הייטס היתה תוכנית לכל דבר. כשהעיר תוכננה ב־ 1912  – זאת היתה אחת הקהילות המתוכננות הראשונות בארץ – בתי הספר מוקמו באופן כזה שכל הילדים לא יצטרכו לחצות רחוב ראשי. רחובות צדדיים התמזגו עם שדרות מרכזיות, ולאורך שורה של נקודות אסטרטגיות פוזרו תחנות הסעה ציבוריות שהובילו נוסעים אל מרכז קליבלנד. למעשה , המוטו של העיר היה: "רוב קהילות המגורים פשוט נוצרות. הקהילות הטובות ביותר – מתוכננות" . הפילוסופיה שעמדה בבסיס התפיסה הזאת היתה שכל דבר בחיים צריך – או חייב, למעשה – להיות מתוכנן מלכתחילה, וכך יהיה אפשר למנוע כל דבר לא צפוי, לא נעים, קטסטרופלי." (*)

כך התנהלו הדברים בשייקר הייטס. היו חוקים, הרבה חוקים, בקשר למה שמותר ומה שאסור לעשות…. רצועת הדשא הצרה שבין המדרכה לבין הרחוב נקראת "מדשאת עץ" – בגלל עץ אפרסק צעיר שקישט כל חזית של בית – ושלא מוציאים את מכלי האשפה אל הרחוב בכל שישי בבוקר, אלא משאירים אותם בחלק האחורי של הבית, כדי למנוע מחזות מכוערים של פחי אשפה פזורים על המדרכה. אופנועים גדולים, שעל כל אחד מהם ישב גבר במדי עבודה כתומים, נכנסו אל כל שביל גישה ואספו את האשפה מתוך חצרות נסתרות מהעין, ומשם העבירו אותה אל משאית גדולה שנעה ברחוב. …" (*)

בשייקר הייטס גרה משפחת ריצ'רסון; אלנה, גברת ריצ'רדסון, עיתונאית במקומון, ביל, בעלה, עורך דין, וארבעת ילדיהם, שנולדו, כמתוכנן, בהפרשים של כשנה האחד מהשני, לקסי, טריפ, מודי, איזי (כל אלה, כמובן, קיצורי שמותיהם האמיתיים, שהיו מורכבים משני שמות כל אחד, והשימוש בהם היה לתעודות רשמיות ולנזיפות בלבד). סדר צריך להיות גם בבית, ועל כן סדר יומם של כולם, ובעיקר של אלנה היה מאורגן וצפוי וידוע מראש, כולל מה בדיוק תאכל בכל ארוחה, כמה פעמים בשבוע תשחה בבריכה, מתי תארח, מתי תתארח. גם מסלול חייהם של ילדיה, כמו כל הילדים בני המעמד הבינוני הגבוה בשייקר הייטס, היה מתוכנן ומאורגן מראש, עד כדי הידיעה לאלה קולג'ים ילכו, במה יצטיינו וכו'. אמנם איזי, הצעירה, קצת חרגה מכל התוכניות בהיותה מרדנית וכעוסה, ועל-כן זכתה לתשומת לב מיוחדת מאמה, תשומת לב שלא ניתנה כך לילדיה האחרים, או שמא היה זה הפוך – משום תשומת הלב העודפת הפכה איזי למרדנית וכעוסה.

ולתוך העולם המסודר של שייקר הייטס הגיעו שתיים – מיה וורן ובתה, פרל. מיה, אמנית, אם יחידנית, נוודת. הכל ההיפך מסדר. כל רכושן של השתיים נכנס לרכב, ומה שאין להן הן אוספות או קונות בחנויות יד שניה. חיים בצמצום מסויים, בתא משפחתי קטן וסגור. אין להן עוד משפחה, ככל שידוע לפרל, אין היא יודעת מי אביה, אין לה חברים, משום שמכל מקום שגרו בו עקרו, כשמיה היתה ממצה את מה שהמקום נתן לה מבחינה מקצועית / אמנותית. יש להן אחת את השניה והן הבית האחת של השניה.

אבל פרל, כדרכם של בני ובנות הנעורים, מבקשת להשתייך למשהו רחב יותר, לקהילה, למצוא לה חברים, ועל כן, משהגיעו ל"שייקר הייטס" ושכרו דירה מגברת ריצ'רדסון, החליטה מיה כי הפעם יכו שורש וישארו.

או כך לפחות רצתה.

אלא שאשה שחייה אינם גזורים לפי תבנית, כמו מיה, קשה לה להסתגל למקום שיש בו כל כך הרבה סדר. ולשייקר הייטס קשה היה להתאים עצמה למיה. ויותר מאשר לשייקר הייטס, לאלנה ריצ'רדסון קשה היה עם הופעתה של מיה וורן, משום שבדמותה גלומים היו כל החלומות שהיו יכולים להיות לה, כל הנתיבים שלא פסעה בהם, הקריירה שלא פיתחה, האשה שלא צמחה להיות. אולי משום כך הזמינה את מיה לעבוד בביתם. לנקות, לבשל. כך תוכל להפגין, יום יום, את עליונותה. מיה אינה רק דיירת המשלמת שכר דירה, היא אף עובדת אצלה.

אלא שלחיים יש תוכניות אחרות; פרל מצאה בית חם וחברים בין ילדיה של אלנה, ובילתה בביתם מדי יום לאחר הלימודים. איזי, לעומת זאת, מצאה בית חם אצל מיה, כאסיסטנטית בעבודות האמנות שלה.

ובין לבין – סיפורה של תינוקת נטושה בתחנת מכבי האש שאומצה על ידי חברתה הטובה של אלנה, וכמעט בסוף ההליכים הרשמיים החותמים את האימוץ הופיעה פתאום האם הנוטשת, מהגרת סינית שעבדה במסעדה יחד עם מיה, הופיעה ודרשה את בתה בחזרה בתואנה כי כשנטשה אותה היתה בדכאון לאחר הלידה, לא ידעה מהן זכויותיה ולא היה לה כסף לקניית המינימום הדרוש לגידול ילדה.

וסיפוריהם של בני הנוער – אהבות, קנאות, ארועים קטנים וגדולים בבית הספר.

והחלטתה של אלנה לגלות את סודותיה של מיה, והעימות ביניהן, שסופו עזיבתן של מיה ופרל את שייקר הייטס, המקום שרצו להשתקע בו ולקרוא לו בית, ושריפת ביתה של משפחת ריצ'רדסון.

…לאורך כל הרחובות נראו הבתים דומים זה לזה –  אבל בתוכם חיו אנשים שאולי מצאו בהם אושר, או שאולי מצאו בהם מקלט, או שאולי תיכננו יום אחד לצאת מתוכם אל העולם הרחב, כדי לחפש משהו טוב יותר. כל כך הרבה חיים … הסתתרו מאחורי אותן דלתות. "(*)

את סלסט אינג הכרתי בספרה הראשון "כל מה שלא סיפרתי". בשני הספרים ניתן למצוא ברקע את נושא ההגירה הסינית ושמירה על המורשת, בשניהם אחת הגיבורות היא אשה שלא "הגשימה את עצמה". שני הספרים מתרחשים בעיירות קטנות בהן מי שאינו "גזור" בתבנית המקום מתבלט עוד יותר בזרותו, ובשניהם מובלעת ביקורת על העיירות הקטנות והפרבר האמריקאי. "כל מה שלא סיפרתי" היה מינורי יותר, כואב יותר, מעמיק יותר מ"שריפות קטנות בכל מקום", שהוא "קל יותר לעיכול". פחות מחייב, משאיר פחות משקעים.

ואף-על-פי-כן הספר קריא, מהפך דפים ומהנה ביותר.

(*) נקרא בדיגיטלי. אין מספרי עמודים

:כותרשריפות קטנות בכל מקום
מאתסלסט אינג
תרגוםסמי דואניס
הוצאהאחוזת בית
עמודים376
מקורLittle Fires Everywhere – Celeste Ng
קנייהמודפס | דיגיטלי  (גם לקינדל)
אלה יווניה קוראת ספרים