אביגיל, פסיכולוגית ששרתה שנים רבות בממד"ה היא גיבורת הספר והמספרת שלו. הספר כולו נמסר לנו, הקוראות, בגוף ראשון.

אביגיל שרתה בממד"ה – שהוא אגף מדעי ההתנהגות בצה"ל. בין תפקידיו של ממד"ה – כתיבת תורה מקצועית ופרסום הוראות מקצועיות, ייעוץ ארגוני לרמטכ"ל, לסגן הרמטכ"ל ולמטכ"ל, פיתוח תורות לפיתוח מנהיגות ועוד. אביגיל בחרה שלא לשרת כקב"נית, משום שלטענתה התפקיד שיעמם אותה, ומצאה נישה משלה – פיתוח התורה להכשרת לוחמי חי"ר (בעיקר, אבל לא רק) להיות מסוגלים להרוג, מבלי שנפשם תיפגע באופן חמור. כי הלוחמים הצעירים של היום, ובכן –

…'כל דבר שמפעילים מרחוק עם כפתורים הוא טבעי בשבילם. אין להן בעיה להרוג מרחוק, זה כמו משחק. אבל לפגוע מקרוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. הם בקושי משחקים בחצר, הילדים האלה, וגם לא הולכים מכות. השכונה שלהם נמצאת בטלפון, הכל סמלי, העולם האמיתי בקושי קיים. לפעמים אני חושבת שהיינו צריכים קודם כל ללמד אותם לשחוט תרנגולת, או לשבור למישהו את האף באגרוף, לפני שאנחנו מצפים מהם להרוג בני אדם.' " (עמ' 10)

מי שפתח לה את הדלת, אי אז, לתפקיד המיוחל, נתמנה זה מכבר לרמטכ"ל – רני רוזוליו, והיא מוזמנת ללשכתו, כדי ליעץ לו. ההיכרות ביניהם נמשכה לאורך השנים, היא מכירה אותו מצוין.

…ידעתי שהוא חזק אבל לא עשוי מברזל, הוא לא היה מהסופרמנים הנדירים שצומחים בצבא רק פעם בדור או שניים. …רוזוליו היה אמיץ לב ורציני וחכם, אבל לפעמים נתקע בהיסוסים וצריך היה לחלץ אותו משם, כדי שיוכל לדהור קדימה." (עמ' 9)

והוא מבקש את סיועה בהכנת מתווה לנצחון. נצחון כזה שרואים, נצחון חד-משמעי.

…'למרות היתרון העצום שיש לנו בכל פרמטר אפשרי… כל המערכות האחרונות נגמרו בתיקו, ובמקום צהלת ניצחון נותר בפה טעם רע של פשרה. מטרתי היא להשיג במערכה הבאה ניצחון מוחץ…' " (עמ' 73)

(ונשאלת השאלה – נצחון על מי? ואיך? והרי אין ישראל יוצאת עוד למלחמות כנגד שכנותיה; עם חלקן חתמה הסכמי שלום, ועם האחרות יש הסכמי אי-לוחמה. נותרו רק "מבצעים" ופעולות שיטור בעיקר בקרב אוכלוסיה אזרחית. אבל השאלה הזו אינה עולה בשיחתם).

ואכן, בפורום נרחב יותר, עם אלופים ותתי אלופים, אליו היא מוזמנת, היא מתוודעת לדור המפקדים הוותיק יותר, הבכיר, אלה שנמצאים כבר לקראת סוף השירות, ברובם לא יתקדמו לתפקיד בכיר יותר. הם עייפים.

… הוא שבר את הראש איך מנערים את האנשים האלה, כיצד הופכים אותם לסוסי פרא דוהרים. רובם נראים כמו סמנכ"לים של חברות בינוניות, שהסתדרו עם בית צמוד קרקע וג'יפ ואישה נאה מחוץ לעיר, וזה מספיק להם, למה לקלקל את כל זה בגיהינום של מלחמה. והרי לקחנו מהם את זרי התהילה ואת הפרסים, את החיילות הצעירות ואת הערצת ההמונים, הגבלנו את מרחב התמרון שלהם, שמנו עורכי דין על ראשיהם, אפילו לעשן אסור להם, והם כולם מסורסים, לא פלא שהם צולעים בראש מושפל כמו חמורים, במקום לדהור קדימה כמו סוסי מערכה אצילים." (עמ' 76 – 77)

אביגיל, אם יחידנית לבן שבמהלך הספר יתגייס לצבא, לצנחנים. אותם אלה שיצטרכו, ביום מן הימים, אם יהיה צורך, לעמוד מול האויב פנים אל פנים ולהרוג אותו. בנה, שאולי, עומד להפוך לאחד מאותם חיילים שידעו להרוג בלי שמצפונם ייסר אותם יתר על המידה, שיוכלו לתפקד כשחלק ממה שהופך אותם לאנושיים (את כולנו, בעצם), בעקבות התורה שפיתחה, ההכשרות שהעבירה למפקדים הזוטרים בשטח:

…'התודעה היא מכשיר די פשוט. ככל שהסמכות שלכם תהיה יותר חזקה, יותר משכנעת, וככל שתהיו קרובים יותר לחיילים שלכם, כך הם יצייתו לכם ויהרגו ביתר יעילות. אם תהיו רחוקים, למשל תשבו בחדר מלחמה ותיתנו פקודות מרחוק, יהיה להם יותר קל להתחמק. אתם חייבים להיות תקיפים. אם תהיו  חלשים ומהוססים, הם לא ישמעו לכם. אדם רגיל לא אוהב להרוג בני אדם אחרים. בשביל זה אתם קיימים, לכן נתנו לכם דרגות, כדי לגרום להם להרוג. … לא מספיק שתיתנו לחייל שלכם פקודה להרוג: אתם צריכים לשחרר אותו מייסורי המצפון. … אתם חגורת ההצלה הנפשית של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים.' "(עמ' 86 – 87)

מאז שהשתחררה מן הצבא עוסקת אביגיל בטיפול בעיקר באותם חיילים, עכשיו משוחררים זה כבר, שנפשם נפגעה מפעולות צבאיות שנטלו בהן חלק. אנשים הנושאים עמם פוסט-טראומה משום שהרגו אנשים אחרים, או משום שחבריהם נפגעו לידם, ולא עיבדו את הפגיעה בזמן. עכשיו הם נושאים עימם סיוטים, ביום או בלילה.

אביה של אביגיל, בעקבותיו הלכה, הוא פסיכיאטר מהדור הישן, כזה שטיפול אצלו אורך שנים, ובעצם מעולם לא נגמר. אביה כלל לא מרוצה מהכיוון אליו פנתה: מתווה להכשרת אנשים צעירים להרוג. אביה של אביגיל טוען כי היא תפקידם של מרפאי הנפש לרפא את הנפש ולא לפגום בה.

בין לבין מתוודעת הקוראת למנדי, פסל מרתק, מושבניק שיש לו מטע זיתים ועצי פרי, מטופל של אביגיל, שבסיוטיו מופיעים האנשים שהרג; נוגה, טייסת מסוקי קרב, שהיא גם סוג של חברה צעירה (ואולי יותר), שדרכה מוצגת לקוראת סדרת שבי, וגם לבטים של טייסים הפוגעים במטרות אזרחיות. והפחדים, של חיילים וחיילות, שאביגיל מפתחת דרכים להתגבר על הפחדים האלה.

ספרים הכתובים בגוף ראשון יחיד יוצרים אצל הקוראת, באופן כמעט אוטומטי, הזדהות עם המספר/ת. כך שכשקראתי את "לוליטה" לראשונה, הייתי צריכה להתנתק מעצמי, כדי להתנתק מהומברט הומברט, ולהזכיר לעצמי, שוב ושוב ושוב, עד כמה האיש מתועב. עד שכבר לא הייתי צריכה להזכיר לעצמי, ויכולתי לחזור ולקרוא, כי כבר ידעתי, בתוך נפש הקוראת שבי, שאני כבר מחוסנת.

עם השנים, והספרים, למדתי להפריד, אם צריך, ביני לבין המספר/ת בגוף ראשון, וידעתי להתנתק ממנו/ה מיד עם סימנים ראשונים של התנהגות שהיא בלתי נסבלת בעיני, או מאפייני אופי שאינם לרוחי; כך יכולתי להמשיך לקרוא, מבלי להיסחף לחלוטין אחרי גיבור/ת הספר.

אביגיל אינה יוצאת מכלל זה. בתחילה נהה לבי אחריה, משום שהיא אשה, משום שהיא השתלבה באותם מקומות שמעט מאד נשים משתלבות בהם, משום שהיא אם יחידנית לבן יחיד, ומצליחה לפתח ולשמר קריירה במקצועה.

העיסוק שלה בצבא, בהקטנת הסייגים המוסריים אצל חיילים וחיילות, ההצדקות שהיא מוצאת עבורם ועבור מפקדיהם, "הרחיקו" אותה ממני. אבל יותר מהכל, סוג של  חוסר אמפתיה כלפי כל מי שאינו היא או מן החוג הקרוב לה ביותר, חוסר אמפתיה שבלט והזדקר עת בנה שיצא לחופשה מן הצבא, והוא וחבריו "חגגו" על הגג בבית המשותף, שכן שביקש ממנה כי תבקש מן החיילים בחופשה להנמיך מעט את עוצמת הרעש, משום שיש לו תינוקת בבית, והיא, במקום לעשות כן, בחרה לצאת מהבית ולשבת על הספסל ממול, ולהניח לצעירים להרעיש עד חצות.

או, התיחסותה למוסדות האשפוז הפסיכיאטריים:

… אני לא אוהבת בתי חולים פסיכיאטריים. הם התחנה הסופית, אתר השלכת הפסולת, …" (עמ' 144)

כמו בספריו הקודמים, שעסקו בסוגיות הרחוקות מעט מן הלב של הישראלי/ת התל-אביבי/ת, השכיל ישי שריד בספר הזה להעלות דילמות הנחשפות בדרך כלל לקהל מצומצם, ולפתוח בפני הקוראת עניינים רבים שבדרך כלל אינם נמצאים בתודעה היומיומית. ולמרות הנושאים כבדי המשקל – הספר הזה מהפך דפים מתחילתו ועד סופו.

מומלץ.