שקרים הכרחיים – דיאן צ'מברליין

שקרים הכרחיים – דיאן צ'מברליין

אתחיל מהסוף – קראו את הספר הזה, לא רק משום שהוא מרתק ומהפך דפים (לא כיביתי את האור ועצמתי עיניים, הרחק לתוך האשמורת השניה של הלילה, עד שלא סגרתי אותו, בסוף פרק התודות); לא רק משום שהוא מספר, בזעיר אנפין, סיפורה של תקופה (ארצות הברית של שנות הששים, צפון קרוליינה, היחסים בין הגזעים, מעמדן של נשים); ולא רק משום שהוא מספר סיפור שראוי לקראו, אלא משום שהוא מותיר את הקוראת עם לא מעט חומר למחשבה, ומחשבות שילוו אותה עוד הרבה מאד זמן, הרבה אחרי ששמות הגיבורות והעלילה המרכזית ועלילות המשנה יישכחו. וזה כוחו החזק והמיוחד של הספר.

כשקראתי בספר לא יכולתי שלא להזכר, טיפין טיפין, בספר "הנשף" שכתבה אנה הופ, שקראתי לפני כשלוש שנים (ככה זה, נושאים נפיצים כמו הנושא שברקע הספר הזה נשארים לעד.) אמנם הספר ההוא עסק באנשים הסגורים במוסד לתשושי נפש (שכלל גם עניים שלא הצליחו לכלכל עצמם) באנגליה של תחילת המאה העשרים, ו"שקרים הכרחיים" עוסק, כאמור, בארצות הברית של שנות הששים של המאה העשרים, ובאנשים חופשיים, אלא שברקע שני הספרים נמצאת האאוגניקה, או ליתר דיוק, אותו ענף באאוגניקה העוסק ב"המעטת" המינים הפחות משובחים של האנושות.

וכך כתבתי בפתיחת הביקורת על "הנשף":

כדי לקרוא בספר הזה צריך/ה הקורא/ת להיות מודע/ת לכמה מושגי יסוד, ובראשם: תורת האאוגניקה, שהיא פילוסופיה חברתית העוסקת בחקר השפעת התורשה על מאפיינים מנטליים והתנהגותיים בבני אדם, מתוך השאיפה למצוא וליישם דרכים "להשביח" את המין האנושי. (מתוך "וויקיפדיה")

כדי שניתן יהיה להשביח את המין האנושי יש "לסמן" את החלקים המשובחים יותר ואת המשובחים פחות, ואת אלה שאינם משובחים כלל, ולפעול, בדרכים שונות, כדי להרבות את הפריטים מן המין המשובח ולהמעיט את הפריטים מן המינים הפחות משובחים ואת אלה שאינם משובחים כלל, יש להמעיט אף יותר.

הדרכים לעשות זאת יכולות לנוע בין הרג / חיסול הפריטים הלא משובחים, עבור ב"הפרדה" בין המינים זכר ונקבה, כך שלא יוכלו להתרבות, או עיקור של פריטים בלתי משובחים, גם כאן, על מנת שלא יוכלו להתרבות."

האאוגניקה ב"שקרים הכרחיים" היא שם כולל לניתוחי עיקור הנעשים לנשים וגברים מן המעמד הנמוך, כדי להקטין את מספרם של הנזקקים לשרותי הרווחה.

הפעם היחידה ששמעתי את המלה "אאוגניקה" הייתה בהקשר של גרמניה הנאצית….
… יש לנו ועדת אאוגניקה שאפשר להגיש אליה בקשה כדי לעקר מטופלים מסויימים. … "( (עמ' 64)

לג'יין היו שני חלומות; להתחתן עם רוברט פורסטר, רופא ילדים, המבוגר ממנה בשמונה שנים (היא בת עשרים ושתיים, הוא בן שלושים), ולעבוד. אלא שבשנות הששים בארצות הברית, אשה יצאה לעבוד רק אם היתה צריכה לתרום לכלכלת הבית, משמע – בעלה אינו מפרנס טוב מספיק. נשים מן המעמד הבינוני נדרשו לנהל את ביתן, לנקות, לבשל, להמתין לבעל שיחזור מהעבודה, להכיר את המשקאות שהוא אוהב, ללדת ולגדל ילדים (מחונכים למופת), להשתתף בארועים של מקום העבודה של הבעל או של הקהילה ולקחת חלק בארגוני צדקה ושאר ארגונים קהילתיים. עבודה נועדה לעניות, לנשים שחורות (משום שהן עניות), או לנשים בודדות, הנזקקות לפרנסה (מזכיר לא מעט את מעמדן של נשות המעמד הבורגני בתחילתו, מאתיים שנים לפני כן).

רוברט הניח לה, בחריקת שיניים מסויימת, לצאת לעבודה, משום שהתעקשה על כך, והוא חפץ באושרה, אם כי לא הפסיק להזכיר לה את חובותיה בבית, ואת העניין הזה של ילדים, שהיא ביקשה לדחות בכמה שנים, ומשום כך נטלה גלולות למניעת הריון, ללא ידיעתו.

ג'יין פורסטרהתקבלה לעבודה במחלקת הרווחה במחוז גרייס, והחלה לטפל, כעובדת סוציאלית, במספר משפחות, חלקן "צבעוניות" (לחרדתו של בעלה, ולתמיהה בקרב נשות חבריו), חלקן לבנות מן המעמד הנמוך.

אייבי היא נערה בת חמש עשרה. לבנה. משפחתה הלא מתפקדת כללה את סבתה, אם אביה שנהרג בתאונה, אשה בסוף שנות החמישים לחייה, לא בריאה (ואיך אפשר להיות בריאה בתנאים בהם חיו), אחותה בת השבע עשרה, מרי אלה, נערה יפה להפליא, כזו שכל אדם, גבר או אשה, מסב מבטו אחריה, בעלת אינטליגנציה גבולית, ולה ילד קטן, וויליאם שמו, בן כשנתיים, שהיא כרוכה אחריו עד בלי די. האב לא ידוע, לפחות לרשויות אינו ידוע. אמן של השתיים אושפזה בבית החולים לתשושי נפש, אחרי שבעלה נהרג.

משפחתה של אייבי התגוררה בבקתה מבודדת על אדמתו של בעל חוות טבק, ופרנסתה היתה על העבודה בשדות הטבק ובאסמיו, יחד עם הסיוע ממחלקות הרווחה.

ג'יין קבלה לטיפולה את משפחתה של אייבי, יחד עם משפחות נוספות באזור, כולל אם חד-הורית לחמישה בנים, גם כאן האב אינו מוכר, לפחות לא לרשויות. משפחה שחורה, החיה אף היא בבקתה ניחת על אדמתו של בעל החווה, ופרנסתה גם כאן על עבודה בשדות הטבק וסיוע ממחלקות הרווחה.

ג'יין גדלה בבועה מבודדת של הבורגנות השבעה, ומעולם לא הכירה את העוני הזה, שאין כמעט דרך להחלץ ממנו. בניגוד לעמיתותיה הוותיקות במחלקת הרווחה, אין היא יכולה להתייחס אל האנשים והמשפחות שבטיפולה כ"עוד" מקרה, אלא מתעקשת, בניגוד לכל התקנות ולכל הנהלים, לראות את האנשים והנשים שמאחורי הנתונים היבשים.

במחלקה יש מי שמקדמות את נושא העיקור, משום שאין הן רואות מוצא מן העוני, ועל כן כדאי ורצוי להמעיט בלידת ילדים עניים. הדרך לעשות כן, מאחר שאי אפשר לסמוך עליהם (על העניים) שייזהרו, או שישתמשו באמצעים למניעת הריון, היא באמצעות עיקור. העיקור אינו נעשה סתם כך; יש לקבל אישור של ועדה מיוחדת, וצריך לענות על קריטריונים מסויימים, כמו פיגור שכלי, מצב בריאותי רעוע, שיכול לעבור בתורשה, וכמובן צריך את הסכמת המיועד/ת לעיקור, או האפוטרופוס/ית שלו/שלה, במקרה שמדובר על קטינים (בעצם, בעיקר קטינות), ואין זה משנה אם יש להן חלומות להקים בית ומשפחה כשתגדלנה. הן לא תוכלנה לעשות זאת.

נערות שהרו צריכות לעזוב את בית הספר, ובכך פוגעות בסיכוייהן לצאת ממעגל העוני. תינוקות שנולדו במשפחות כאלה נתונים תדיר בסיכונים מסיכונים שונים לבריאותם, לשלומם ואף לחייהם, ועל כן יש לא מעט ילדים המוּצאים למשפחות אומנה ואף נמסרים לאימוץ.

ג'יין, חדשה במקצוע, חדשה בעולם הזה של עוני וחוסר תוחלת, שבו האנשים והנשים שהיא מטפלת בהם רואים בה אויבת ואשת חסד היכולה לדאוג להם לכל מחסורם (הבסיסי, לפחות) או לשלול מהם קצבאות, טיפול רפואי, ולשלוט בכל היבט, כמעט של חייהן.

וג'יין מנסה, משתדלת. לראות את האדם שמאחורי הנתונים, לראות את אייבי בת החמש עשרה, המלהטטת בטיפולה בבית ובאחריותה לסבתה המתפקדת באופן חלקי לגמרי, באחותה הגבולית, באחיינה התינוק, שהתפתחותו מעוכבת, והיא מוצאת עצמה נקרעת בין חובותיה המקצועיות לבין רגשותיהן ורצונותיהן של הנשים, ורגשותיה שלה. האם להמליץ על עיקור לאייבי בת החמש עשרה, שחולמת להתחתן עם הנער שהיא אוהבת, ולהקים עמו משפחה? האם להוציא את ווילאם התינוק מחזקת משפחתו הכל-כך אוהבת, משום שהמשפחה לא באמת מצליחה לטפל בו, והוא נמצא בסכנה מסויימת? ואיך להתגבר על הדחייה והניכור, הטינה והתרעומת של האנשים והנשים שהיא מטפלת בהם ולזכות באמונם?

ואיך לעשות את כל אלה, יחד עם הצורך לנהל בית על פי המקובל בחברה שבה היא חיה, כשאין היא יכולה לחלוק דבר מכל אלה עם בעלה שממילא מתנגד לעבודתה?

במהלך כתיבת הסקירה על הספר הזה נזכרתי בעוד ועוד ספרים שהעלו סוגיות העוסקות במצבם החברתי של העניים ובדרכים שנוקטות רשויות שונות במקומות שונים ובזמנים שונים כדי לטפל בבעיות הנובעות מן העוני. ובכלל במקרים המוכרים מן ההסטוריה הקרובה והרחוקה:

ילדי האבוריג'ינים באוסטרליה, שחלקם  (הבהירים שבהם) נלקחו ממשפחותיהם כדי שיגדלו במשפחות לבנות, וישפרו את מעמדם; העיקור בכפייה שנעשה בהודו לבני קסטות שונות (כפי שמתואר, למשל, ב"איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי), הילדים הקוריאנים הניטשים על ידי הוריהם כדי שיימסרו לבתי יתומים ויאומצו בהמשך ("שביל פירורי הלחם"  של קים סוניי); העברתם של ילדי מהגרים שהוריהם נעלמו למשפחות אמריקאיות ("שריפות קטנות בכל מקום של סלסט אינג, "העוזבים" מאת ליסה קו); מדיניות העיקור בכפייה במדינות סקנדינביה; בתי המחסה באנגלית ("בכוונה תחילה" תמר הגר); ועוד ועוד.

תהיות רבות, כאמור, נותרות אחרי קריאת הספר הזה, והן תשארנה אתי ככל הנראה עוד זמן רב.

וחוץ מזה, כבר אמרתי, הספר מרתק ומהפך דפים, וגוזל שינה לגמרי.

מומלץ.

וחוץ מכל אלה – למדתי מלה חדשה: "קדדת"; שלושה ילדים ילדתי, ארבעה נכדים יש לי, ולא ידעתי של-קוליק יש מלה עברית.

:כותרשקרים הכרחיים
מאתדיאן צ'מברליין
תרגוםשירי שפירא
הוצאהעם עובד
עמודים415
מקורNecessary Lies – Diane Chamberlain
קנייהמודפס | דיגיטלי  (אין לקינדל)

לקריאה נוספת:

"עיקור כפוי" – גל אמיר: על המדיניות בארצות הברית

אלה יווניה קוראת ספרים