מכתב של אלמונית – שטפן צוויג

מכתב של אלמונית – שטפן צוויג

בסרט  "מכתב מאשה אלמונית" צפיתי לראשונה בקולנוע, לפני למעלה מארבעים שנים, ולאחר מכן שבתי וצפיתי בו, בוידאו בביתי, שוב ושוב ושוב. משום שהוא סרט מרהיב ביופיו ונוגע ללב, משום ששורה אחת מתוך המכתב נחרתה בי ולא עזבה מעולם.

Oh, if only you could have recognized what was always yours, could have found what was never lost

לו רק הכרת את מה שתמיד היה שלך, היית מוצא את מה שמעולם לא אבד.

לאחרונה תורגם הספר עליו התבסס הסרט, ומובן שמיד הוספתי אותו אל הספרים שיש לקראם בהקדם. וכמו במקרים רבים אחרים, התברר כי התסריטאי שוב נטל לעצמו חירות בהעברת הסיפור אל המסך, והוסיף קצת ושינה עוד קצת.
אבל הבסיס נשאר כשהיה.

סופר אחד, השב לביתו שבוינה, מוצא בין המכתבים הממתינים לו מכתב אחד, ארוך למדי הכתוב על כשני תריסרים עמודים. אין הוא מכיר את כתב היד, או את הכותבת.

והיא כותבת לו, איך הכירה אותו בילדותה, עת עבר לגור בדירה ממול לדירתה, איך עקבה אחריו כל השנים, איך התאהבה בו מיד כשראתה אותו ואהבה אותו מאז כל חייה, גם כשבגרה והיתה לאשה, ומעולם לא רצתה באחר.

אין בעולמנו דבר המשתווה לאהבתה הנכזבת של ילדה העומדת בחשכה, כי היא כל כך חסרת תקווה, כל כך מתמסרת, כל כך מתרפסת, כל כך ממתינה במארב ורוגשת, כפי שלעולם לא תהיה אהבתה החשקנית של אישה בוגרת, שמבלי דעת יש בה גם דרישות. רק ילדים בודדים יכולים לאסוף כך את כל הרגש שלהם בלי שיתפזר, …"(*)

ואיך הוא מעולם לא ידע על קיומה, לא ראה אותה, לא זכר אותה.
וכל חייה היו שלו, וכל חייו לא ידע על כך.

שורות על גבי שורות, עמודים על גבי עמודים, היא מספרת לו את תולדות חייה, השזורים כל כך בשלו, לפחות בהוויתה. אין יום (או לילה) כך היא כותבת, שאין היא מתכוונת אליו, מכוונת אליו את כל געגועיה, כל מהותה. אין היא חיה אלא למען תוכל לפגשו ביום מן הימים. היא מוותרת על חיי נוחים ומהנים, על מחזרים פוטנציאליים, על האופציה לחיים "רגילים", משום איזו אידיאה ש"התנחלה" בנפשה ולא הותירה מקום לשום דבר אחר.

רק משנולד בנה, שמערש הדווי שלו היא כותבת את המכתב, רק אז יכולה היתה להפנות חלק מן האנרגיות שלה לאדם נוסף, שאינו נמען המכתב, אהובה. ומשמת הילד, לא נותר לה דבר עוד חוץ מן האיש שהיא אוהבת, שאין הוא זוכר אותה כלל.

…ילדי מת אתמול – עכשיו רק אתה נשארת לי בעולם, רק אתה, שאינך יודע עלי כלום, … רק אתה, שלא הכרתני מעולם, שאהבתי תמיד." (*)

כספריו האחרים של צוויג, אף זה מזמן הנאה גדולה לקורא /ת.

דמותה של הכותבת, כמו דמותו של הנמען, הן שני אריכטיפים של "דמות האשה" המונעת כולה מרגש, ואין בה טיפת רציונאליות, ו"דמות הגבר" שהנשים אינן אלא כלי משחק בידיו, שלעולם לא יעמיק ברגשותיו, בעוד רגשותיה שלה – תהום עומקם.

…היום אני כבר מבינה – הו, אתה לימדת אותי להבין! – מבינה שפניה של בחורה, של אישה, הן משהו שמתחלף תדיר בעבור גבר, מכיוון שעל פי רוב הן רק ראי שבו משתקפים פעם תשוקה, ופעם ילדותיות, ופעם עייפות, וכמו השתקפות במראה הן מתחלפות בקלילות כזאת, עד שגבר יכול על נקלה שלא לזהות את פניה של אישה, שכן הגיל משנה אותן בצל ובאור, והבגדים ממסגרים אותן אחרת בכל פעם ופעם. מי שניסה ונכשל הוא מי שיודע באמת. …" (*)

מומלץ ביותר.

*  נקרא בדיגיטלי – אין מספרי עמודים

:כותרמכתב מאלמונית
מאתשטפן צוויג
תרגוםהראל קין
הוצאהתשע נשמות
עמודים80
מקורBrief einer Unbekannten, Stefan Zweig
קנייהמודפס | דיגיטלי   (גם לקינדל)

ומצאתי ביוטיוב את הסרט באורך מלא – מכתב מאשה אלמונית

אלה יווניה קוראת ספרים