הדֶבֶר – אלבר קאמי

הדברבעיר אוראן, עיר מסחר סתמית שכזו באלג'יריה, פורצת לפתע מגפת דֶבֶר; איש אינו יודע מדוע, ומה הביא איתה, וכמה זמן תימשך.

 תחילה יוצאות החולדות ומתות, גם במקומות שאין מצפים להן, ואחר כך מתחילים אנשים לחלות, והתסמינים דומים לדֶבֶר, אבל לא בדיוק, והשלטונות מתחבטים האם זהו אכן דֶבֶר, ואם כן מה צריך לעשות.

 אבל זהו דֶבֶר, ויש תקדימים הסטוריים לדבר, ומגפות צריך לעצור מלהתפשט, ועל כן מוצאות תקנות ומאווררים חוקים, והעיר נאטמת, אין יוצא ואין בא.

 ובתוך העיר, גם שם צריך תקנות חדשות וחוקים חדשים, יש לבודד את החולים ולטפל בהם, ולבודד את הבאים עמם במגע וגם לטפל בהם טיפול מונע, יש לקבור את המתים, אבל יש גם למנוע התקהלות בלוויות למשל, מה גם שהלוויות מתרבות.

 יש לגייס כח-אדם וכח-עזר ומתנדבים, לטיפול בחולים ובמתקני ההסגר לאלה שבאו במגע עם החולים, למחלקת התברואה ולצוותי הקבורה.

 אט-אט הופכים פניה של העיר מאלה של עיר מסחר סתמית למדי, לפניה של עיר במצור; הדלק ניתן בצמצום ורק על-פי רשיונות, התחבורה הציבורית מופנית ברובה לטיפול בענייני המגפה – העברת מזון למחנות ההסגר, פינוי גוויות המתים לבתי הקברות. המזון גם הוא מתייקר, וחלקו נעשה יקר המציאות.

 אפילו סרטים לא מגיעים לבתי הקולנוע, ובכל שבוע נערכת הקרנה של אותו סרט שנשאר, והופכת אף להקרנה חגיגית משהו. בתי הקפה מתמלאים ומתרוקנים חליפות, משום שאנשים זקוקים לחברה, אבל אנשים גם מפחדים ממקומות הומי אדם.

ובתוך כל אלה עולות דמויותיהם של מספר אנשים: הרופא המסור, העושה לילות כימים באבחון וטיפול, הכומר, הנושא דרשות מיוחדות בכנסיה, כאלה שיסבירו על מה ולמה ניחתה כך המגפה, ויושב למראשות גוססים בבתי החולים כדי ללוותם אל העולם שמעבר, פקיד העיריה הבלתי נראה עד אשר פורצת מגפה, ופתאום נזקקים גם לו, לתיעוד ורישום.

 לכאורה זהו סיפור על מגפת דֶבֶר והדינמיקות  המתפתחות בין בני האדם; אפשר גם למצוא בו אלגוריה למצב מלחמה, למשל: "מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין בהן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות, ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני האדם מופתעים. … אמנם אין ספק שהמלחמה היא דבר טיפשי מדי, אבל אין זה מונע מבעדה מלהימשך זמן רב. הטיפשות לא מוותרת לעולם, לולא חשב האדם רק על עצמו היה משגיח בזה. … בני עירנו כמו כל בני האדם.. לא האמינו במגפות. המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם…"

 דמיון נוסף נמצא בהתאוששות מן הדֶבֶר, בהכרזה על סיומו ובחזרה לשגרה, שאין יודעים אם תהיה כפי שהיתה לפני פרוץ המגפה, או שדברים ישתנו "האם יתכן שהדֶבֶר לא ישנה כלום בעיר ושהכל יחזור להיות כשהיה, כלומר, כאילו לא קרה דבר."  וכאן עלה בי זכרון של סוף מלחמת המפרץ הראשונה – ההמתנה להכרזה הרשמית (והסרת הניילונים), ההמונים ברחובות, החששות שמא לא נאמרה המלה האחרונה, והחגיגות (רק שאצלנו לא היו זיקוקים, מטעמים מובנים).

 הספר כולו מלא בתובנות על רוח האדם ועל כוחו להלחם מבלי להרים ידיים, גם במטרות הנראות אבודות, וכן בהתבוננות נכוחה על בני האדם בכלל.

הדֶבֶר – אלבר קאמי, תרגום מחודש (ויפהפה) – אילנה המרמן. הוצאת עם-עובד. (270 עמודים)

 

(פורסם ב– 24 אפריל, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(La Peste traduit – Albert Camus)

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *