מרבית ספרי הנעורים האמריקאיים מתארים, פחות או יותר, סביבות חיים דומות, עיירה נידחת קצת יותר או קצת פחות, בית ספר אחד שכולם לומדים בו, חבורת המקובלים, חבורת הלא מקובלים, החנונים. ספרי הנעורים האמריקאיים מתארים בדרך כלל נער או חבורת נערים, והקוראת מלווה אותם בהתבגרותם. מעטים הספרים שעוסקים בנערות. ואם נכתב הספר על נערה, הרי שהיא תהיה, בדרך כלל, או מין השוליים של השוליים, קורבן לפגיעה כלשהי, או, במקרים אחרים, מבית מבוסס, אבל עם איזושהי בעייתיות.

קאת', קאתרין, היא גיבורת הספר "מרלנה", והיא גם המספרת, וכל המתואר מתואר מידיעתה ומעיניה. קאת' הגיעה עם אמה ואחיה המבוגר ממנה לעיירה סילבר לייק בצפון מישיגן.  עיירה צפונית למדי, קרה למדי. נידחת.

אמה של קאת' התגרשה מאביה וחיפשה מקום שבו תוכל לחיות, רחוק ממנו ככל שניתן.

קאת' עזבה את בית הספר הפרטי שבו למדה, ועברה ללמוד בבית הספר הציבורי בעיירה.

השכנים הכי קרובים לבית שאמה קנתה, סוג של מבנה טרומי, שזה מה שהיתה יכולה להרשות לעצמה בכספי הגירושין, היו מרלנה, אביה ואחיה הקטן, סאל. אין אם בתמונה.

אביה של מרלנה, התפרנס, כנראה, מהכנת מת', ומכירתו. היה להם בית, סוג של בית, ואסם, ובו המעבדה. מרלנה היתה יפה להפליא, רזה מאד, ומכורה לכל מיני סוגים של כדורים, בעיקר לאוקסיקודון, שאיכשהו השיגה כמויות ממנו.

קאת' הצליחה שלא להבין באילו דרכים מרלנה משיגה את כל החומרים הנרקוטיים למיניהם, למרות שקשה היה שלא לראות.

הבית של קאת' הפך לבית חליפי, לפעמים למרלנה, שמצידה היתה לה השפעה מהפנטת, ויש אומרים רעה, על קאת', אבל היא היתה החברה הכי טובה שלה, ובגיל הנעורים, כשקאת' כנערות רבות אחרות ראתה בעצמה רק פגמים, החברות עם מרלנה הבטיחה לה שייכות מסוימת לחבורה אחת.

מרלנה אמרה שאני תמימה, אבל לדעתי היא התכוונה לכך שהיו לי זכויות יתר. אנשים בניו יורק רואים במושג הזה עלבון, אבל הוא תמיד הקנה לי מעין ביטחון. זכות יתר היא משהו שצריך להיות מודעים לו, שצריך להיאבק כדי לראות מעבר לו, אבל בסופו של דבר צריך להודות עליו, כמו אפוד מגן שמקשה מאוד להרוג אותך. … "(עמ' 65)

רק שנים אחר כך, כשכבר גרה בניו יורק, והחיים שלה היו "מסודרים" פחות או יותר, עם עבודה מסודרת, בן זוג אוהב, דירה הגיונית, והכנסה שמאפשרת חיים נוחים, רק אז יכולה היתה קאת' להבין מה היה הבית שלה, ומה היו החיים שלה לעומת החיים של מרלנה.

מרלנה שלא היה אף מבוגר אחראי בסביבתה, והיא היתה המבוגר האחראי לאחיה, מאז נעלמה אמה. מרלנה שהחיים לא נתנו לה דבר למעט חומרים כימיים שהפיגו מעט את כאביה, מרלנה שהיתה נערה חכמה ויפה, ולא היה לה סיכוי אף פעם.

לקאת' היה בית מסודר, נקי, עם ארוחות מסודרות. עם אם דואגת, במידת מה, כי גם לה היו חולשות משלה, אבל היה משהו שעטף אותה ושמר עליה.

למרלנה אף פעם לא היה סיכוי.

על הנעורים במקום מרוחק, על מה שיכול היה להיות ולא קרה, ועל מה שכן, והכל בשפה פיוטית ונוגעת ללב.

…הביתה, אני רוצה לחזור הביתה, אבל הדבר שאליו אני מכוונת, הדבר שאני מנסה להיאחז בו, הוא לא מקום אלא תחושה. …ללא לדעת באמת שדברים מתים, לחזור לאמונה שמשהו גדול עדיין מצפה לי, לחזור לרגע לפני ההחלטות שתפרו אותי לחיי. חיים שלפעמים אני מתחרטת עליהם, נדמה לי, רק משום שהם שלי, משום התגלגלו בצורה מסוימת ולא באחרת, כי אני לא יכולה לחזור ולשנות את מה שקרה. .." (עמ' 98)