עם פרוץ מגפת הקורונה, או הקוביד19, מלאו קבוצות הספרים למיניהן ברשתות החברתיות ברשימות ספרים לימי מגפה. מובן, שחלק מן הספרים המצוינים בכל הרשימות נקראו כבר על ידי בעבר, וממילא המגפה שהשתוללה ברחובותינו ובערינו, כמו בערים ובמדינות אחרות באזורנו ומעבר לים, והכל נעשה פתאום מוחשי וממשי; הסגרים, ההסגרים, הבידודים. כל מה שעליו רק שמענו הפך להיות חלק מהיום יום שלנו.

הספרים הפכו למקום מפלט מרגעי הבדידות שנכפו עלינו עם הסגרים, לממלאי זמן, ולתחליפים למסעות למקומות אחרים. ספרי המגפה הפכו לסוג של ספרי נבואה, או תיאורים אפוקליפטיים כאלה או אחרים, של מה יכול לקרות, או מה בעצם קורה, אנחנו רק לא רואות ולא שמות לב, כי אנחנו בתוך המגיפה, וכשנצא ממנה (אם נצא ממנה) העולם שלנו יראה אחרת.

כך הגעתי, סוף סוף יש לציין, ל"אהבה בימי כולרה" שהיה מונח על המדף יחד עם עוד ספרים רבים, ועתה קודם, משום נושאו, ונקנה "תחנה אחת עשרה", ששמחתי שקראתיו רק לאחר כחצי שנה מתחילת הסגרים במקומותינו, כי הוא מודרני למדי ומבהיל למדי, ואילו קראתיו בסמוך לתחילת המגפה הייתי נמלאת דאגות וחרדות, שלא באמת נזקקתי לנוספות מהן.

"עיניים אדומות" הופיע בחלק מן הרשימות, וסומן על ידי לקניה ולקריאה, אך משום מה נדחו אלה עד לימים אלה, וגם כששכן לבטח על קינדלי, דחיתי את קריאתו עוד קצת ועוד קצת, אולי משום שחששתי מנושאו.

ובצדק חששתי. המגפה של אוצרי הינה האכזרית וחסרת התקווה ביותר, מכל אלה שנפגשתי עמן בתקופה הזו, דומה אולי למוות השחור באירופה של המאה ה- 14. מגפה שאין בה תקווה ורק אימה מלווה אותה.

כבר בתחילת הספר מוצגת מפה של ארץ ישראל; מפת החלוקה. מרבית השטח הינו עזאזל, אליו נשלחים השעירים, כן, כמו אלה המקראיים, ויש כמה מחנות, ומפקדה אחת, ומקום הנקרא "לילית".

המגפה שכל מי שנדבק בה נשלח מיד אל מחוץ למחנה, פרצה יום אחד, וצעדי המנע, שכמו צעדי המנע המוכרים לנו, ננקטו, בתחילה, במשורה, עד שהובן שצריך לנקוט בצעדים דרסטיים הרבה יותר. אז הופרדו אוכלוסיות, ונסגרו במחנות על פי סוג, ערבים לחוד, חרדים לחוד, חילונים לחוד. הוקמו גדרות, הוקצב מזון, נשרפו שטחים פתוחים, הופצצו אזורים מוכי מגיפה. מי שהתגלה כי נדבק במגיפה הורחק מיד למקום אחר, נקרע ממשפחתו ואוהביו, גם אם פרוש הדבר היה להשאיר ילדים ללא הוריהם, להפריד זוגות.

משום שההדבקה היתה במגע, נאסר לחלוטין מגע בין אנשים, אפילו בני משפחה קרובים שחלקו חלל מגורים משותף. מזון חולק במשורה, וגודר שטח, סביב המחנה, אליו ניתן היה לצאת כדי לחפש מזון נוסף על מה שחולק, משום שמעולם לא הספיק.

רות, המספרת, היא נערה צעירה בת חמש עשרה, שזכרונותיה מן התקופה של לפני המגפה מעורפלים מעט, משום שהיתה ילדה קטנה כשפרצה. רות חיה עם אחיה הבכור, ואביהם, פעם פסיכולוג נודע, עתה אין ממש ביקוש לשרותיו. האם, רופאה מוכרת ואהובה שעסקה בחקר המגפה, נדבקה בה, מתישהו, אולי משום שלא הקפידה לגמרי על כללי הבידוד, והזכרון הטראומטי ביותר, הצרוב ברות, הוא היום בו נלקחה האם, לעיניה והובלה אל מחוץ למחנה.

…כשאנשים נזהרו לא לנשום אחד על השני, היא היתה מתעקשת להתנפל על כמעט-זרים בחיבוקים. אפילו כאשר תקנות המגע הפכו את המגע לבלתי חוקי כדי לצמצם את ההדבקה…" (*)

לאט לאט נגלים פניה של המגפה, השפעותיה על הסביבה ועל האנשים, תוצאותיה, הצעדים הננקטים, הסיפורים המסופרים, החלוקה החדשה למעמדות, כולם הופכים פתאום שווים, אלא אם כן ילכו לצבא, או לחיל המשמר.

אחר כך מתגלה גם מה קורה מעבר לגדר המחנה ומעבר לגדר שטחי הליקוט, מה קורה במקום אליו מפונים אלה שנדבקו במגפה, המכונים כאן "שעירים", רמז לשעיר לעזאזל המקראי.

כמו במגפה שפרצה באמת במקומותינו, נשמעים גם הקולות המאשימים אותן אוכלוסיות שלא תמיד הקפידו על כל הכללים והתקנות, כאילו היתה הכותבת נביאה.

בהתחלה, כשהם האשימו את החרדים ואת הפלסטינאים בזה שהמגפה מתפרצה, כשקראו להם ג'וקים וכינים. כשאמרו שבגלל הטינופת והצפיות אצלם לא מצליחים למגר את המגפה. …" (*)

גם הפוליטיקה המקומית המוכרת לקוראת מדפי העיתונים, מופיעה כאן, גם אם בהקצנה מסויימת (או שמא הקוראת עוצמת עיניה תדיר), ההדרה של בני המיעוטים, בידודם ההולך וגובר מפני שאר האוכלוסיה, השנאה המתגברת. כל כך מוכרים גם בלי הדיסטופיה האפוקליפטית; מוכרים עד כאב.

אוצרי פורשת לפני הקוראות והקוראים סיפור שיכול להיות, ממש כנביאה בשער. והיום, אחרי השנה האחרונה, אי אפשר אף לומר שאין משהו בדבריה.

ולוואי שתתבדה בכל היתר.

אי אפשר להניח מן היד ומומלץ. גם לבני ובנות נוער, גם להוריהם.

• נקרא בדיגיטלי, אין מספרי עמודים