ילד 44 – טום רוב סמית

ילד 44ברית המועצות לשעבר היתה המודל הקרוב ביותר למשטר טוטאליטרי במאה העשרים; משטר שעל פי ההגדרות הנלמדות במדעי המדינה (פרידריך ובז'ז'ינסקי), נוגע לכל היבט ציבורי או פרטי מחיי אדם.

השלטון הצליח לחדור לא רק למרחב הציבורי אלא אף למרחב הפרטי שבין איש לאשתו, ילד להוריו, אח לאחותו… לא היה מסתור ולא היתה הגנה בפניו.

זרועותיו של השלטון נעו בין משטרה, צבא, לשירותי הבטחון החשאיים יותר או פחות.

לעולם לא יכולת לדעת אם האיש עמו אתה מדבר ילשין עליך למחרת או אף באותו יום.

האינדוקטרינציה גרמה לאנשים להאמין כי המדינה צודקת תמיד, ובכל מקרה, השתמשה המדינה בהפחדה: "ההפחדה נחוצה. הפחד מגן על המפכה. ללא הטלת מורא, לנין היה נופל. סטאלין היה נופל. … כדי שפחד ברמה כזאת יוכל להמשיך להתקיים, היה צריך להעלות לו לקורבן אספקה קבועה של בני אדם."

 לב הוא איש שרותי הבטחון, ולכן נהנה מתנאי מחיה משופרים, הוא, אשתו והוריו.

הוא מאמין באמונה שלמה, ובתמימות לא פחותה, כי השלטון צודק בכל מעשיו.

אנשים הנעצרים כחשודים – ברי וברור לכל כי הם אשמים, משום שהשלטון אינו טועה.

אף פעם.

 ואז מת ילד אחד, בנו של עמית לעבודה, וגופתו נמצאת על פסי הרכבת.

"מותו של בן שובר את לבם של בני המשפחה והקרובים, אולם האמת צריכה להיאמר, אובדן כזה אין לו כל משמעות ברמה הכלל-ארצית. ילדים חסרי אחריות, אלא אם כן הם חסרי אחריות בלשונם, אינם עניינו של המשרד לביטחון המדינה."

 ההורים מוכי היגון טוענים כי בנם נרצח, אלא שהדבר בלתי אפשרי ומנוגד לדוח שלאחר המוות. על-פי הדוח הילד נפגע על ידי רכבת, ואין שום סיבה לחשוב שנרצח, משום שבחברה צודקת ונכונה כמו החברה הסובייטית, אין פשיעה ואין צורך בפשיעה.

וההורים מסרבים לקבל את הפסיקה, מה גם שלהם נמסרו תחילה עובדות אחרות בדבר נסיבות מציאת הגופה.

 משהו נסדק באמונה המוחלטת של לב במפלגה.

 ואז נוסף עוד סדק אחד, ועוד אחד – האם זה הילד היחיד שמצא מותו כך? ואולי יש עוד כאלה, כי ישנם סימנים . וכשהסדקים מתרבים, ממש כמו סדקים על פני שכבת קרח שעל האגם, בסופו של דבר משהו נשבר. ומשהו אכן נשבר בלב.

 הספר פותח צוהר לחיים בברית המועצות של תקופת סטאלין, יחד עם עלילה מותחת עד כדי אי-רצון בכלל להניח את הספר מהיד.

 למרות שכבר באמצעו של הספר ברי לקורא(ת) מיהו הרוצח, אין הפוגה במתח, וכך עד העמוד האחרון ממש.

 אנקדוטה משעשעת – המשרד לבטחון המדינה נקרא אֶם-גָה-בֶּה ובקיצור –  מג"ב , ולאורך כל הקריאה השתעשע לו הצד האחורי של המח בהשוואות בין המג"ב ההוא למג"ב מבית.

 מומלץ בהחלט.

ילד 44 – טום רוב סמית. תרגום (מצוין בהחלט, תוך הקפדה על תעתיק רוסי במקומות בהם נדרש הדבר): הדסה הנדלר. הוצאת כתר. (434 עמודים)

(פורסם ב– 16 יוני, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(Child 44 – Tom Rob Smith)

אלה יווניה קוראת ספרים