ילדי חצות – סלמן רושדי

ילדי חצותילדי חצות הם אותם הילדים שנולדו בשעה הראשונה ללידתה של אומה – של הודו, אלה שנולדו בין חצות הליל לשעה אחת; אלה שקבלו מכתב ברכה מיוחד מראש הממשלה הראשון של הודו, שתלה בהם, לפחות בכתב, תקוות גדולות עד מאד. אלה, שבדרך מיוחדת במינה (ואולי הכל פרי הדמיון) מסוגלים אכן לבצע נפלאות.

סלים סינאי הוא ילד חצות שכזה – הראשון שבהם, שנולד בדיוק בשעת חצות, יחד עם עוד בן אחד, שייקרא שיווה, על שם האל הזועם, וקורותיהם שניהם שזורים איש ברעהו, והם עתידים להפגש לעתים לא מזומנות אך משמעותיות.

 סלים נולד למשפחה עשירה, מוסלמית, וקורותיו שזורים בקורותיה של הודו, עד כי הוא מאמין (ואולי גם בעקבות מכתבו ההוא של ראש הממשלה) כי מעשיו האישיים והפרטיים משפיעים על גורלות אנשים אחרים, ואף על גורלה של הודו כולה.

 בשלב מסוים נאלצת משפחת סינאי להגר לפקיסטן הידידותית יותר למוסלמים, משום שהודו שאמורה היתה להיות מדינה של כולם, נשארת בעצם כמו שהיתה לפני היווסדה כמדינה, ואף גרוע יותר, ולאחר שנים חוזר להודו, בדרך לא דרך, אלא שהפעם לתחתית הסולם החברתי.

 רושדי, דרך תולדות סלים, מספר את תולדותיה של הודו ומבכה את חוסר יכולתה להיות כפי שנתכוונה להיות; ציניות ניכרת בתיאורו את הפוליטיקה שמאחורי המלחמות והמאבקים הכה מיותרים, וכאב רב את תיאורם הפרטי של המאורעות:

 "… מוות מיילל ככלבים עזובים, משנה צורתו לאבנים נופלות וסדיני אש, וגל של כוח גדול עד כדי כך שהפריח אותי מן הלאמברטה שלי, בעוד אשר בתוך הבית… כולם נמעכו רודדו שטוחים יותר מרקיקי אורז… שטוחים עכשיו יותר מחביתיות וסביב להם הבית מתפוצץ מתמוטט, הרף-עין של הרס נזעם…" (עמ' 355)

 "… באותן שעות אחרונות… ראינו.. הרבה דברים שלא היו אמת, שלא היו בגדר האפשר, שכן בחורינו לא היו עשויים לא היו מסוגלים להתנהגות גרועה כל-כך: ראינו אנשים במשקפיים.. המומתים ביריות ברחובות צדדיים, ראינו את אנשי האינטליגנציה של העיר נטבחים במאותיהם, אך לא היתה זו אמת שהרי לא יכלה להיות אמת… 'לפעמים אדם צריך לבחור מה הוא מוכן לראות ומה אינו מוכן..' אבל שהיד לוטש היה עיניו אל הרחבה שבה היו משספים רופאות בכידונים בטרם יאנסו אותן ואונסים אותן בטרם יירו בהן. מעליהם ומאחריהם השקיפה המנאורת הלבנה והצוננת…" (עמ' 390)

סלים מהווה מעין בן דמות של רושדי; כמוהו נולד בשנת העצמאות, כמוהו גדל במשפחה מוסלמית עשירה, כמוהו לא חדל להתגעגע לקשמיר (מחוז חפץ בספרים נוספים של רושדי).  אלא שרושדי שפר עליו מזלו יותר מאשר גיבורו זה, והוא נשלח ללמוד באנגליה, בגיל 14. ומזלנו שכך, שאחרת לא היה כותב את ספריו היפים והמדהימים בכל פעם מחדש.

 וכמה מלים על התרגום: לפני שהתחלתי לקרוא, הזהירני ט' מפני קריאת הספר בעברית שכן "התרגום שלו לעברית לא משהו".*

וכאן המקום להסיר כובעי הוירטואלי בפני ט', שצדק בהחלט: התרגום לא משהו – וזוהי לשון המעטה.

אהרון אמיר (שכבר נתקלתי ולא אהבתי בתרגומיו לספריה של אוסטין) ממש כופה את שפתו על התרגום, וגורם לא פעם להרהורי כפירה בדבר המשך הקריאה. מעבר לכך יש בו התעקשות (בלתי סבירה בעיני) להשתמש בכתיב שונה מן המקובל בתעתיק עברי למלים לועזיות; כך למשל "מינרט" נקרא אצלו "מנאורת", "פקיסטן" נקראת אצלו "פקיסתאן", הוא משעתק את האות י' לכל מקום בו מופיעה האות E

 ועוד ציטוט אחד שתפס את עיני

"… מפגשים משפחתיים מהנים יותר כסיכוי  מאשר כמציאות."  (עמ' 310 – על מפגש מחודש של ילדי חצות).

ילדי חצות – סלמאן רושדי. תרגום: אהרון אמיר * . הוצאת זמורה ביתן. (479 עמודים)

(פורסם ב– 24 יולי, 2010 בפורום הספרים של YNET)

(Midnight's Children – Salman Rushdie)

* בשנת 2011 יצא הספר בתרגום מחודש של ארז אשרוב, אף הוא בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן

אלה יווניה קוראת ספרים