בשנת תשפ"ב  קראתי 22 ספרי מקור, מתוך 68 ספרים שנקראו בכלל, אולי משום שהשנה עברתי לקרוא יותר ויותר באנגלית, קריאה מהירה פחות, ומהנה לגמרי.

מתוכם בחרתי עשרה ספרים שאהבתי יותר מן האחרים, אם כי אלה שלא נכנסו לרשימה הסופית, יש ביניהם כמה וכמה שבהחלט אהבתי.

ההחלטה על בחירת עשרה ספרים שרירותית למדי, כמובן.

ואלה הספרים שאהבתי יותר, על-פי סדר קריאתם:

.

.

גינת בר – מאיר שלו

את הספר הזה כדאי, אולי, לקרוא במנות קטנות, פרק ביום או בשבוע, וכך ליהנות ממנו לאורך זמן. או אולי כדאי לקראו בבת אחת, ולהתמלא בעונג השמור לספרים שכאלה, שיש בהם כתיבה כה משובחת ועניינים שממלאים את הלב בשמחה, בלי עצב, בלי מתח, כאילו העולם כולו אין לו עניינים חשובים מאלה. ואפשר לקרוא פעם אחת ועוד פעם, ופעם לחלק לחלקים ופעם לא.

ובכל מקרה, כדאי מאד מאד לקרוא בספר הזה, גם אם רק פרקים נבחרים, גם אם רק לעתים. אבל חבל מאד להחמיצו.

.

המתנדבת – נטעלי גבירץ

זו היתה תקופה אחרת, אחרת לגמרי. מדינת ישראל היתה באופוריה של כיבוש שטחי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית, עזה, סיני, רמת הגולן. דוד הקטן שגבר על גולית שהוא כל צבאות ערב, ולא סתם גבר, בששה ימים. הכל היה מהיר כל כך. ישראל הפכה למקום נחשק וגדודים גדודים של מתנדבים ומתנדבות הגיעו אל ההתישבות העובדת, כח עבודה זול וזמין. תמורת דמי מחיה, מגורים ואוכל,  וביקור בארץ הקודש, נתבקשו המתנדבות והמתנדבים לתרום את עמל כפיהם בכל מקום שנדרשו, בדרך כלל בעבודות הפשוטות יותר, או הקשות יותר.

אשה גבוהה, בלונדינית, עורה לבן, החולפת בשבילי הקיבוץ מעוררת זכרונות ומציפה כל מיני מחשבות שקיוו שלא יתקלו בהן שוב. נשות הקיבוץ זוכרות את התקופה שאף אחד לא ראה אותן, הגברים זוכרים את הנשים הזרות, היפות, הנחשקות.

.

הלילה הזה – ימימה עברון

כשאת רווקה שגרה בדירה שכורה בבאר שבע, כשהחבר שלך ואת נפרדתם לא כל כך מזמן, החבר הראשון, היחיד שאי פעם היה לך, שהיה לך לא רק בן זוג, אלא בית ומשפחה, אין לך באמת סיבות לחגוג.

כל העיר נראית נטושה, למרות שכולם באותו סגר בדיוק, וכולם צריכים להשאר עם המשפחה הגרעינית.

"… אפשר היה לראות אנשים יושבים לשולחן הסדר, אבל הכל היה סגור עכשיו ולא שמעו אותם שרים את שירי החג ומברכים על האוכל. היתה אווירה של  מלחמה ברחוב, לא של חג…."

ספר צנום,  המכיל בתוכו עולם ומלואו, ואף יותר מעולם אחד.

וכולו תענוג צרוף לגמרי.

.

הרי געש רדומים – אופיר טושה גפלה

נניח שאבדת מישהו שאהבת, והחיים אחריו נראים ריקים לגמרי, תפלים ואין בהם דבר שימלא אותך כמו פעם… ופתאום הוא מופיע על סף דלתך. את לא מאמינה, כי מי שמת מת, אבל הוא כאן, והוא מוחשי לגמרי, והוא הולך לישון איתך בלילה וקם איתך בבוקר, ופתאום חוזר לך האור לעיניים.

אבל את לא יכולה לספר שאהבתך הישנה חזרה, כי אהבתך הישנה מתה.

ואם אהבתך הישנה חזרה וחייך כבר מלאים מחדש במדה מסוימת, מה אז? מה עושים עם המתים השבים האלה? והלא פעם רצית למות בהעדרו, עכשיו הוא כאן, ולא נעים לך ממנו, אבל חיית כבר הלאה?

.

רילוקיישן – איילת גונדר-גושן

אם שפר עלינו מזלנו והגרנו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות; האם באמת שפר? כי גם אם הגרנו בתנאים מצויינים, מרופדים בתנאים כלכליים נוחים, גם אם כל מכרינו נושאים אלינו עיניים מקנאות, הרי שאנחנו מהגרים. נמצאים במקום שאינו "שלנו", מדברים בשפה שאינה שפת אמנו, מסתגלים לאוויר אחר, לכבישים אחרים, לאוכל אחר, לחיים אחרים לגמרי. ואם הגרנו כבנות זוגם (או בני זוגן) של אלה שנדדו לארץ האחרת בעקבות עבודתם, אם קטענו קריירה, או ש"סתם" עזבנו עבודה (שנתנה לנו מהות והגדרה, ובטחון כלכלי מסוים), הרי שעלינו להסתגל גם לחיים כגורם "משני", משהו מתערער במקומנו במשפחה. כן, גם כאן נספר לעצמנו סיפורים. על מזלנו ששפר עלינו והצלחנו להגיע למקום ומעמד נחשקים, ועל מקומנו החדש בזוגיות ובמשפחה.

נספר עד שנאמין.

.

אל תספר לאחיך – מאיר שלו

כל הספר הזה הוא סיפור אחד שמספר איתמר, איטה, לאחיו הצעיר, בועז, בערב אחד, בביקור כזה. ערב ובו שניהם יושבים על מרפסת החדר במלון, שותים ומדברים. ושוב שותים, ושוב מדברים.

לאיתמר יש סיפור, סיפור הנקרא כמעט כסיפור מתח (עוד סיבה שלא להניח  לספר עד תומו).

פעם אחת, לפני עשרים שנים לערך, באחד מביקוריו בארץ, ישב באיזה בר, ואשה אחת שפגש בה שם, שנראתה לו מוכרת מאיזה מקום, למרות שכנראה לא פגש בה כלל.

סיפור שאין בו גבורות וישועות ואין בו תהומות עמוקים. סיפור חיים, שיד אמן הפכה לסיפור שאי אפשר להניחו מן היד.

.

כשרון דיבור: סיפור אהבה – שרי שביט

אשה צעירה אחת פוגשת איש פחות צעיר. היא סטודנטית, עובדת בספרייה, יום אחד תהייה סופרת. הוא סופר ידוע, מפורסם, מצליח. יש ביניהם עשרים ושש שנים. היא נוסעת לבקר את מתיה בבית הקברות בדרום, הוא מצטרף לנסיעה, נוסע לכתוב את ספרו הבא במקום מבודד, מרוחק.

ספר שכולו שירה  ופיוט. והוא יפה להלל ונוגע ללב מאד.

.

.

דלתות לא נעולות – אלה קנר

"המייסדים רצו לגדל את הילדים הכי בריאים בעולם, והם עשו טעויות פטאליות בניסיון לשנות את הדי-אן-איי של ההורוּת. הכוונות היו טובות, אבל אי אפשר לשנות את העובדה שילד קטן צריך להיות ליד אמא שלו."

"מאחורי כל דבר עמדה כוונה טובה, רצון אמיתי לשמור על בריאות הילדים. שום דבר לא נעשה מתוך רצון להרע ואף פעם לא הרגשתי אחרת, אבל כשנגרמת אי נעימות הגוף זוכר."

ספר המכיל בתוכו כל כך הרבה כאב ואמת; עדויות ממקור ראשון על ימי הילדות של מי שפעם כונו "מלח הארץ" ובעצם, ילדותם היתה מרירה לעתים, ומתוקה מדבש לכמה.

.

.

בנות הדרקון-ספר האבות – מרית בן ישראל

בנות הדרקון-ספר המשאלות – מרית בן ישראל

בנות הדרקון – כל הילדות – מרית בן ישראל

שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה.

ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.

סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו.

וגם לגברים כדאי.

.

.

חיים – גיל הראבן

חיים. זהו. מתחילתו ועד סופו של הספר – חיים. מחצית, בעצם, אם ארצה ממש לדייק, החל מכתה ג' לערך וכלה במחצית החיים; אותה נקודת זמן ערטילאית  שאחריה מתחיל החישוב לאחור, מתחילים הסיכומים של מה עשינו ומה הספקנו, ומה כבר לא, ומה עוד כדאי. חיים.

אין שום דבר הירואי או יוצא דופן, אין תגלית שתשנה את פני האנושות, אין משבר נוראי שלאחריו תובנות חדשות והחלטות יסודיות. חיים רגילים לגמרי, בחלקת אלוהים הקטנה המקומית הישראלית. כל כך מקומית שהיתה נקודה בה חשבתי שמי שלא מכאן או שלא נמצא בטווח גילאים מאד מסוים, לא יכיר חלק מן הארועים כלל (ואיזה סיוט תרגומי יהיה למי שיחפוץ להעביר את הספר הזה לשפה אחרת…).

כן, כאן ועכשיו, בהסטוריה הלא רחוקה, חבורה של אנשים ונשים שגדלו יחד, חלקם עוד מן הגן, חלקם רק מבית הספר היסודי, ואחר כך הצטרפו בני ובנות זוג, ונגרעו אחדים, ובכל זאת קבוצה של אנשים שהקשר ביניהם  מאז ומתמיד ולעולם. גם אם ייפרדו דרכיהם, וישובו וייפגשו אחרי שנים, הרי שאחרי העדכון הקצר (יותר או פחות) בדבר השנים שחלפו, יהיה זה כאילו לא נפרדו מעולם.