לא מזמן נכחתי בערב שנערך לכבוד הספר הזה, כפי שאני עושה מדי פעם, כשיוצא לאור ספר של מי ממכרי או ממכרותי. שלא כבדרך כלל, הפעם לא קראתי את הספר לפני קיומו של הערב הזה, ולמעט ידיעה כללית על הספר – ספרה של ריקי כהן על חייה כבת לאם חולת נפש ("פגועת נפש", כנהוג לומר היום) – לא ידעתי הרבה על הספר.

ואכן, הערב הוקדש  רובו ככולו לכותבת כבתה של אמה (ערב מרתק, אגב. חבל שלא באתם).

את קריאת הספר דחיתי קצת, בעיקר כדי לנוח מעט מספרים "רציניים" ו"כבדים" (זה לא באמת עובד), ואולי כי פחדתי מעט מלהכיר (גם) את הצד הזה של כהן, אותה אני מכירה כבר לא מעט שנים. לשתינו עבר כמנהלות פורום ספרים ב- YNET, שתינו נפגשות תדיר בעולם, או שמא – ביצת, הספרות המקומית, היא כמקצוענית בתחום, אני כחובבת, ואף תרמתי לספר בעריכתה, והגעתי לערב לכבוד ספר שיריה "ערמה מלוכלכת בכל חדר".  אבל החיים הפרטיים תמיד נסתרו מעיני, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה לפלוש אליהם כך, להכיר אותם.

בסופו של דבר לקחתי את הספר לידי, וכבר מתחילתו, או כמעט מתחילתו, הרגשתי צורך ורצון להכיר את האם, אמה של ריקי. מיהי אותה אשה , מה היא היתה חוץ מ"אם", מה רצתה להיות? מה לא הצליחה? מה כן?

כי הרי, חוץ מלהיות אם, ללדת ילדים ולגדלם, היא נולדה וגדלה ונישאה, וחלתה ומתה.

..היא הייתה אישה צעירה, אם צעירה, נערה בעצמה … נערה דעתנית מלאת שמחת חיים, שאהבה מאוד ריקודי עם וריקודים סלוניים, בגדים יפים ותכשירי קוסמטיקה. היא אהבה גם שירים של אלביס פרסלי וגם את כל מה שהשמיעו בתחנה של אייבי נתן או ב"צפיחית בדבש" ו"על בטוח" בקול ישראל. היא סלדה מהנוהג של אחותה ושכנותיה לקרוא באדיקות את "לאישה", אבל בעצמה לא קראה שום דבר אחר, בקושי עיתון יומי." (עמ'  18)

איך הפכה האשה הזו לאשה כבויה, עצובה, חולה, שאין לה, לתחושתה, אף אדם שיאהב אותה, שאכפת לו ממנה?

אני קוראת:
מה שמצער ביותר הוא שמשפחתי כיום, כלומר ילדיי ואישי, רואים בי מקרה אב[וד}. הסטיגמה עליי מצִדם תמיד תעמוד לי מנגד, …
אלוהים עדי שניסיתי למלא את תפקידי כאם וכרעיה למרות מחלתי. אך זה לא עזר לי, ילדיי ואישי תמיד ישנאו אותי, ונכדיי אפילו לא יזכו להכיר אותי, הוי כמה זה כואב." (עמ'  6 – 7)

אשה צעירה, החשה מחנק בבית הוריה ומוצאת את מקומה בביתו של מי שעתיד להיות בעלה ואבי ילדיה, וביתם של הוריו, במושב, ונישאת לו, ובגיל 19 כבר הופכת, לראשונה, לאם לבתה הבכורה – רבקה, ריקי כהן, הכותבת, ואחר כך לעוד בת, וכשהרתה את השלישי, ונעתרה לבעלה שלא להפיל, למרות שלא רצתה יותר, ונולד הבן, והיא כבתה, כמעט באחת.

ובבת אחת נוחתת ההכרה, שאולי המחלה לא היתה כורח המציאות (אבל מחלות, גם מחלות נפש, מגיעות בלי הזמנה), אבל גם אלמלא אותה מחלה, לא היו לה הרבה סיכויים.

במושב, כמו בקהילות קטנות אחרות, כל מי שיוצאת דופן, אפילו קצת, מיד מתבלטת. מי שנמנה על המשפחות הפחות חזקות במקום, תמיד יהיה מושא, אם לא ללעג, אזי לפחות ללא מעט לשונות רעות שימהרו למצוא דופי בכל מעשה ומחדל.

ולמרות אלה, היא ידעה לתחזק, איכשהו את הבית, ולמרות אלה ידעה להגן על ילדיה באינסטינקט כמעט חייתי, כשנחש צפע שפלש לביתם והתגלה, והיא – ברגליים חשופות הסתערה עליו ורוצצה את ראשו, לעיני בנותיה המבועתות.

אבל הספר הזה הוא ספרה של בתה, שגדלה בצל האם פגועת הנפש, במשפחה מוחלשת בקהילה קטנה, ועם אלה היה עליה להתמודד.

הבת, הכותבת, מוצאת עצמה מורחקת מהבית, לפנימייה כזו ופנימייה אחרת, ואף לקיבוץ, משפחתה מתפוררת, והיא צריכה למצוא את דרכה לבד, לגמרי לבד, בעולם. ואיך אפשר.

גם הקשרים האחאיים מתפוררים, משום שאי אפשר באמת להיות האחות הגדולה, האחראית, כשאת בעצמך נזקקת לגמרי לתמיכה.

במשפחות שבהן חלה אחד ההורים, מתעצבים פעמים רבות הילדים כבעלי תכונות טיפוליות, ראשית כלפי ההורה החולה ובנוסף לכך גם כלפי בני המשפחה החלשים יותר, האחים הקטנים. אני מיאנתי אז להיות אחות כזאת כלפיה, או כלפי אחי, שהיה פעוט כבן חמש. אימא שלנו נעלמה מחייו בגיל הרך מכולנו. ההתדפקות של שניהם על דלתי עוררה בי טינה, אז, בגיל ההתבגרות, בעיקר בשל חוסר היכולת להיענות לה. …" (עמ' 40)

מתישהו במהלך  הקריאה החל הספר להכביד עלי עד שחשבתי אולי להפסיק את הקריאה בו.  לא הפסקתי, אבל אני יודעת שהוא ילווה אותי עוד הרבה ימים, אולי לתמיד. אומללות ועצב שאין להם שיעור לעתים, מאבקי הישרדות יומיומיים של האם, של האב, של הבת הכותבת.

כל ימיה היא הלכה ממני. הלכה מן הממשות ומעצמה. מתפקיד האם. … כשברחה מהבית היא שבה, לעתים אחרי כמה ימים, אבל רק לכאורה. נתח ממנה נותר במקום שהלכה אליו. …" (עמ' 32)

אפשר להתקנא בריקי על האומץ והיכולת לחשוף ולהיחשף כך בפני כולי עלמא; אפשר להבין ולחמול על רצונה להרחיק מאמה, יחד עם הרצון לזכור גם חיים "נורמליים", "רגילים".

אני מקווה שהספר הזה מביא לה קצת מנוחה, קצת שלווה.

וראוי ורצוי לקראו, אם רק יש בך כוחות הנפש לכך, כי הוא לא קל. לא קל בכלל.

מומלץ.

בערב ההוא, שנערך לכבוד הספר הזה, הופיעה גם דניאל רובין, הנזכרת בספר, עם שירים מתוך האלבום שלה המוקדש לאמה שלה.

כאן השיר – למרות הכל.