זאבה – מעין רוגל

זאבה – מעין רוגל

הספר הזה מאד מתעתע. לרגע הוא אפל, לרגע הוא ריאלי, מהחיים, ואז הופך למיסטי (נו, טוב, מעין רוגל אוהבת את הצד האפל הזה, הלא לגמרי מוכר; הייתי אומרת: לא לגמרי שפוי. אבל זה חלק מהכיף בספרים של רוגל, החלק הזה, הפארא-נורמלי).

הספר הזה הוא בסימן שתיים: שתי גיבורות לא קשורות (לכאורה), שתי נובלות לא קשורות (לכאורה) , שני סופים לא קשורים (לכאורה) ולא  סגורים לגמרי. עכשיו הקוראת צריכה לספר לעצמה מה היה אחר כך, ולא פעם אחת, פעמיים, והקוראת אין לה דמיון שכזה ויכולת שכזו להמציא סופים ולסגור סיפורים. אז בינתיים היא בעיקר נהנית.

בילי היתה נרקיסיסטית מן הסוג הכי גרוע, מן הסוג שמכתיבים לכל הסובבים אותם את החיים, וגם במותם ממשיכים להכתיב לכל אוהביהם. "היתה" משום שבילי מתה.  מנת יתר או איבוד לדעת (אני מהמרת על התאבדות). בילי היא לא גיבורת הסיפור  "עין שמאל", הראשון מבין שתי הנובלות הכן/לא קשורות; ענת היא גיבורת הסיפור והמספרת שלו.

ענת הכירה את בילי כשהיו נערות צעירות, כמעט ילדות, ואחר כך בבגרותן, וענת, כמו כל מי שפגש בבילי, נכרכה אחריה והיתה נכונה לעשות כל שביקשה. כי בילי היתה כזאת אחת שמסוגלת לעורר בכל מי שחפצה בכך את הצורך להיות איתה, חלק מחייה, חלק ממנה.  יש אנשים כאלה. מובן שאף אחד או אחת לא היו יכולים למלא את הבור העמוק בנשמה של בילי.

ואז היא מתה. התאבדות, או מנת יתר, והסיפור נפתח בבקשתה האחרונה של בילי, שענת תאסוף את כל חפציה מהדירה בה חיה, ותעשה בהם כרצונה; תיצור קשר עם כל מי שאהבה את בילי, קצת או הרבה, שגם הן תיקחנה מתוך החפצים האלה  מה שיחפצו ואחר כך, מה שאף אחת לא תרצה, אפשר לתרום או לזרוק, הכל לפי שיקול דעתה של ענת. ככה ממשיכים להכתיב, גם מן הקבר, את חייהם של אלה שנשארו אחריך.

ענת שהצליחה איכשהו להינתק מהקשר הזה, מוצאת עצמה שוב בתוך אותה מערבולת, וניגשה לדירה של בילי, ואספה את כל החפצים והבגדים, וכל מה שהיה לתוך שקיות שחורות, והלכה לביתה, ותחבה הכל לארון.

וברחה משם. עד שיבואו מי שיבואו לקחת את כל הדברים.

בינתיים מצאה לה דירות שצריך  לשמור, לכמה ימים, לשבוע, כאלה שבעליהן נוסעים ומשאירים את בעלי החיים, או הצמחים לטיפול מזדמן של מי שיענה על המודעה שפרסמו בפייסבוק.

רק להתרחק.

ענת נותחה פעם, בילדותה, כדי לתקן פזילה בעין שמאל. ואם היא עושה תרגילים מתאימים, הפזילה לא מורגשת. אבל לעין שמאל יש חיים משלה, ולפעמים הצורך לשמור אותה במקום עולה בכאבי ראש אימתניים, ואז היא נותנת לה חופש. וכשעין שמאל בורחת, היא רואה דברים שהיו, ואירועים שהתרחשו, כאילו ענת חוותה אותם, באותם בתים עליהם היא שומרת.

אוסי , גיבורת  "זאבה" הנובלה השניה הכן/לא קשורה לראשונה היא מין סוג של חוקרת/בלשית פרטית, המתפרנסת כפרילנסרית בחיפוש אחר תרמיות ביטוח. אוסי מסייעת גם, בזמנה החופשי, לחוקרת משטרה אחת (שעוזרת לה , בתמורה, כשהיא צריכה גישה לכל מיני מאגרי מידע חסויים. מין יד רוחצת יד שכזאת),  באיזו חקירה שבה מחפשים מישהו שנכנס לבתים, באישון לילה, אף פעם לא פוגע במי שבדירות. רק מסתכל, מוודא שראו אותו ונעלם. מי שראה אותו, כשהתעורר משינה, בטוח/לא בטוח שראה משהו/מישהו, כי אולי זה בכלל חלום, אבל מספיק תלונות הגיעו למשטרה, כדי שתיפתח חקירה.

הימים – ימי שיא הקורונה, אנשים חלו ומתו. נקברו בחיפזון, לעתים בלי משפחה לצידם. אוסי פונתה למלונית, סמוך לחתונתה. היא וכל האנשים שסביבה. לבידוד.

אחר כך… טוב. כל דבר שאומר כאן יהיה סוג של ספויילר, ואין לי עניין לקלקל לקוראות וקוראי הספר הנפלא הזה. כן, בהחלט. מרתק. מהפך דפים ולוקח את הקורא/ת לרחובות והשכונות שסביב, אבל בדרך אפלה לגמרי.

מומלץ

:כותרזאבה
מאתמעין רוגל
הוצאהמרווחים
עמודים220
קנייהמודפס | דיגיטלי 
אלה יווניה קוראת ספרים