השער האחורי של הספר מבטיח מתח. מבטיח גולגולת שנמצאת בחצר הבית ומציאתה מעוררת כאוס מסוים, וחרדות, ואף אימה.

אלא שעד שנמצאת אותה גולגולת ועד שמתעוררת אותה אימה, הספר מספר סיפור שיש בו קצת פשע ובעיקר סיפור משפחתי, סאגה שכזאת, שיש בה שלושה דורות ואף תזכורת לדור שלפני כן, והסיפור מתגלגל לו בניחותא, פחות או יותר, עד עמוד 169. שליש מן הספר.

אחר כך זה נהיה קצת מזה וקצת מזה, הנינוחות החלקית הולכת ומפנה מקומה לחשדות ולפחדים, לעבר המתעורר ולאימה המלווה אותו. ולאט-לאט הנינוחות והסיפור המשפחתי הכמעט מעורר קנאה הופך למשהו אחר, אפל יותר, מאיים יותר.
טאנה פרנץ' יותר.

בית הקיסוס שייך למשפחת הנסי כבר מספר דורות, והוא מקום הכינוס של כל המשפחה. ההורים אמנם כבר אינם בחיים, אך בבית מתגורר הדוד הוגו, רווק שנקרא לחיות לצד הוריו באחרית ימיהם, משום ששלושת אחיו כבר היו נשואים והקימו משפחות. גם כשנשאר הוגו לגור בבית הקיסוס, המשיך הבית להיות המוקד המשפחתי, לכינוסים שבועיים משותפים, לחגים, ואף להשארת הילדים, ליאון, סוזנה וטובי, המספר, כל אחד מהם בן או בת לאחד האחים, עת יצאו הזוגות לחופשות. בית הקיסוס היה מקום הכינוס והמפלט והבית השני של כולם. גם לאחר שבגרו.

טובי הנסי, המספר, היה מעין נער זהב שחייו עברו עליו בנעימים, ובלי צרות מיותרות. מין נער כזה ואחר כך איש צעיר, שנעים להיות בחברתו, שמצליח במה שהוא עוסק, שיש לו חברה שכל אחד היה מתברך בה. לא היתה לו ילדות קשה, ובכלל –

תמיד חשבתי שעקרונית, אני בר-מזל. אני לא מתכוון שאני אחד מאלה שזוכים בכמה מיליוני אירו בלוטו ככה סתם, על הדרך, או מאחרים בכמה שניות לעלות על מטוס שמאוחר יותר מתרסק ולא משאיר ניצולים. אני פשוט מתכוון לכך שהצלחתי להעביר את החיים בלי לחוות משהו מהפורענויות הסטנדרטיות ששומעים עליהן. לא התעללו בי בילדותי, ולא התעמרו בי בבית הספר; ההורים שלי לא התגרשו ולא מתו ולא סבלו מהתמכרויות, ואפילו לא התגלעו ביניהם ויכוחים מעבר לאלה הטריוויאליים ביותר; אף אחת מהחברות שלי לא בגדה בי, לפחות ככל הידוע לי, ולא נטשה אותי בדרכים טראומתיות; מעולם לא נדרסתי, ולא חטפתי משהו גרוע יותר מאבעבועות רוח, ואפילו לא נאלצתי להסתובב עם גשר לשיניים. לא שאני מרבה לחשוב על כך, אבל כשהמחשבה צצה בראשי היא מלווה בתחושה מספקת שהכול התנהל בדיוק כמו שצריך.
….
ועם זאת; ועם זאת. זה חשוב; חשוב, ככל הנראה לי – אם זה בכלל שווה משהו,  בשלב הזה – יותר מכל דבר אחר. לקח לי כל הזמן הזה להתחיל לחשוב מה מזל עשוי להיות, איך הוא מסוגל להוליך שולל בחלקלקות ובנעימות, עד כמה הוא יכול להיות מעוקם וטווי באכזריות לתוך מקומותיו הנסתרים, וכמה קטלני." (עמ' 9 – 10)

עד אותו הלילה ששני פורצים נכנסו לביתו, וגנבו כל מיני דברים שפורצים גונבים, והיכו אותו עד אובדן הכרה, וכשהתעורר בבית החולים (מתישהו הצליח להתעורר מעלפונו ולהזעיק עזרה) התברר כי יש לו פגיעת ראש לא קלה, וכלל לא ברור איך ואם יחלים ממנה. הוא איבד חלק מזיכרונותיו, יכולות הדיבור והתנועה שלו נפגמו קשות, וצפוי היה לו שיקום ארוך מאד, בלי אופק ברור.

כל רעש פתאומי, כל אור "הקפיצו" אותו. המולה, אפילו משפחתית, העיקה עליו, וכל מה שהיה מסוגל לו היה להישאר בבית, לצרוך תרופות למיניהן, ולמעט במגע עם בני אדם אחרים.

מחלתו של הדוד הוגו, והצורך בשהות קבועה עמו הביאו לכך שטובי שוכנע לעבור להתגורר בבית הקיסוס, לפחות לפרק זמן מסוים. ללוות את הוגו אם צריך ולהיות לו לחברה.

ואז – בערב אחד התגלתה גולגולת בגזע עץ הבוקיצה העתיק שבגן של בית הקיסוס. ילדיה של סוזנה יצאו לשחק בחוץ, לחפש אוצרות, בזמן שה"גדולים" ישבו לשיחה רצינית בנוגע להוגו ולגורל הבית.  חיפשו ומצאו אוצר – גולגולת מת.

ומאותו הרגע שום דבר כבר לא היה כמו שהיה לפני כן.

והחלו תהיות, מי המת ואיך הגיע לגזע העץ, והתחילו חקירות משטרה. ואלה, כשהם חוקרים, הם יודעים ללחוץ על נקודות חלשות אצל נחקרים, גם אם מעולם לא חטאו כלל, ולגרום להם לחשוש ולחשוד זה בזה, ולעתים אפילו בעצמם, אולי עשו דבר מה שאינם זוכרים. טובי, למשל, הרי חלקים שלמים מזיכרונו נמחקו בעת הפריצה לביתו.

ועדיין, הקוראת לא מדפדפת במהירות עד לסוף הספר, כדי להגיע לפתרון התעלומה, אלא נהנית מהסיפור ומן הדרך אל הפתרון, תוך תיאורי היום יום וזרם התודעה של טובי.

כך, למשל, הכניסה לבית החולים, שוב, לביקור, מוחשית ומוכרת לכל מי שאי-פעם שהה פרק זמן, ולוּ קצר ביותר בבית חולים כלשהו. אפשר אפילו להיזכר בריחות ובתחושות:

הצעד הראשון לתוך בית החולים היכה בי כמו נחשול. הכול היה שם, טשטוש הרעש הבלתי פוסק, החום המייבש חסר הרחמים, אבל בעיקר הריח: שכבה עבה של חומר חיטוי על גבי זיהום מוחלט, מאות גופים ומחלות ואימות דחוסים יחדיו בחלל קטן מדי. המקום הזה דמה לכלי נשק שנבנה ביד אמן כדי להפשיט ממך כל שריד של אנושיות, לרוקן אותך לכדי יצור קליפה שיעשה כל מה שיאמרו לו למען הסיכוי הקלוש שמתי שהוא יחזור ויצא אל עולם החיים. …" (עמ' 374)

לקראת סופו של הספר יש פתרון לתעלומה, ויש פתרון לתעלומת המשנה, והחיים חוזרים, בדרך זו או אחרת למסלולם, ככל שניתן, כמובן. ואצל פרנץ' כמו אצל פרנץ', אף אחד לא נשאר נקי וטהור עד סופו של הספר. ויש בהם, בכולם, הפגמים הקטנים ואפילו היותר גדולים, ההופכים אותם, את הגיבורים האלה לאנושיים כל כך.

ובית הקיסוס; בית הקיסוס הפך למקום כמעט אגדי, כמעט מיתי, בזיכרונם של אלה שאהבוהו.

…כשאני חושב עליו, בית הקיסוס נראה בלתי סביר באופן שובר לב, אי מבטחים רוחש מספר ילדות מרוט, שבכל זיכרונותיי פושה בו ערפילית זהובה שיש בה משהו מסתורי עד פחד; האם ייתכן שהמקום ההוא באמת התקיים, בעולם התפל השוחק החלול הזה של סערות רשת וספירת פחמימות, פקקי תנועה ו"האח הגדול"? … בבוקר, דחוס ברכבת הקלה עם מאות נוסעים אחרים… אני יודע שאלה שטויות, אבל בלילה: אני לא יכול להימנע מלתהות, בגל מהמם של אבל, אם כל מה שקרה מאז הלילה הוא היה לא יותר מפרץ אור אחרון שבקע מכוכב גווע, ניצוצות החשמל הסוררים האחרונים בין הכבלים המקוצרים." (עמ' 509 – 510)

את ספריה של טאנה פרנץ', אלה בסדרת "מחלק הרצח של דבלין" קראתי בנשימה עצורה, ועל כן, כשחיכה לי "בית הקיסוס" בתיבת הדואר, הייתי בטוחה כי סוף סוף הגיעה הספר השישי בסדרה. אך לא, זהו ספר אחר . מצוין ומרתק לא פחות, ומהפך דפים מתחילתו ועד סופו. לשישי בסדרה אאלץ להמתין עוד קצת (אני מקווה שרק קצת).

מומלץ מאד.