בלה רוזנבאום הייתה פעם זמרת אופרה. הכי זמרת אופרה. הכי ידועה, הכי מפורסמת, הכי יפה, הכי מבוקשת, הכי מחוזרת. הגברת הראשונה, פרימה דונה, של האופרה הישראלית, וידועה גם בכל העולם. חברה לשועים ורוזנים, ראשי מדינות ואנשים חשובים בכלל.

בלה רוזנבאום היא אשה זקנה. קולה עוד חזק ורועם, גופה עוד נושא את עצמו. נפשה מבולבלת. השיכחה עוטפת אותה מרבית הזמן. עדיין היא בלה רוזנבאום, עדיין זוכרת אריות שלמות ושירים אחרים, משלנו, בעל-פה, עדיין מעבירה שיעורי פיתוח קול, לקקטוס במרפסת, שהיא חושבת שהוא תלמיד שלה. אבל בלה רוזנבאום לא יודעת ולא מודעת לזמן ולמקום. כלל לא יודעת.

לבלה יש בעל אוהב, יענק'לה. תמיד היה. תמיד סירק והלביש, ומרח את השפתון על שפתיה, שתהיה ייצוגית, שתהיה בלה רוזנבאום שכולם מכירים ומעריצים.

גם הוא מעריץ.

הוא ממשיך להלביש ולסרק, למרוח את השפתון. כי אולי היא תחזור. ונשאר איתה בבית. כל היום. כל הזמן.

…כל היום אני שומר על השפתון שלה, כאילו שעוד רגע ניקח את התיק ונצא שוב החוצה, שתהיה מוכנה, עם בגדים יפים והאודם, ואולי כל זה רק בשבילי, שמשהו שמוכר לי ימשיך ויישאר. …"

גליה שעשוע, ד"ר גליה שעשוע, היא רופאה פסיכוגריאטרית המטפלת בבלה רוזנבאום. היא יודעת בלה לא תחזור, רק צל, רק קליפה. היא דואגת מה יישאר ממנה, מה יישאר מבעלה ביום מן הימים. היא יודעת מה מחכה בסוף. היא מנסה לברוח. קצת. לפעמים.

…קללה רובצת עלי, קללת היודעים את הדרך."

נעמי, בתם היחידה של בלה ויענקל'ה, זו שתמיד גדלה בצל, זו שאמה מעולם לא היתה קרובה אליה ומעולם לא העלתה אותה על נס, כי במקום הראשון תמיד-תמיד צריכה להיות בלה רוזנבאום, נעמי גלתה לניו-יורק, וחזרה לארץ רק כי מצבה של האם התדרדר.

הספר הזה שוזר אלה באלה את זרמי התודעה של יענקל'ה (בעיקר) המסתיר את אשתו, שלא תיגלה חרפתה (בעיניו) לעולם, שרק לא ידעו מה קורה לבלה, שלא ירחמו עליה, שימשיכו להעריץ; של בלה, מתוך תודעתה המבולבלת, לרגע היא כאן ועכשיו, ומיד ממשיכה לתהות מיהו האיש הזה המסתובב סביבה, ולאן נעלם יענקל'ה שלה; של נעמי, שחזרה לתפקיד הנחבאת אל הכלים; של גליה שעשוע, שיודעת את הדרך; וגם של חברותיה של בלה לשולחן הקלפים השבועי, אלה שמעולם לא היתה באמת חברה שלהן, ורק העניקה להן מזמנה ומנוכחותה, אלה שאינן יודעות כלל מה קורה לבלה, ושל השכנה שמאד לא מחבבת את השכנה המתנשאת הזו, שמארחת גדולים וחשובים, ושרה במרפסת בקול גדול.

הספר הזה קטן ומינורי, ועצוב. עצוב נורא. עצוב ומפחיד. כי מה יקרה לנו, או לבני משפחתינו ואהובינו?  האם גם אנחנו או הם, או הן, נהיה יום אחד קליפה ריקה שכזו? רק גוף, עם תודעה מבולבלת, הולכת ופוחתת?

יענקל'ה כותב לה, לבלה, לפעמים. אולי לעצמו, כדי שלא ישכח מה היא היתה. מה היא עכשיו.

יש שעות ארוכות שאת נעלמת לי. שאת באה והולכת בלי ללכת.
אני מדבר אלייך והעיניים שלך ריקות ….
…
מאז שאת ככה, אנחנו בבית, לא יוצאים, אני לא רוצה שאף אחד יידע שאת ככה. אני צריך שתגידי לי שאני צודק.
….
אני מתגעגע אלייך בזמן שאת יושבת פה לידי וזה רק אנחנו לבד בבית…"

אוריין צ'פלין שוב כתבה ספר שכוחו במה שמתחת לפני השטח, מה שבין המלים המדודות, שאין בהן דרמה גדולה, אבל יש בהן עצב חודר וחרדה עצומה.

והוא מומלץ מאד.

מאד