מן הספרים האלה, שדקה אחרי שקראת, את כבר שוכחת. בעצם, גם בזמן הקריאה את שוכחת, והעלילה קצת מתערבבת לך. אבל זה לא באמת חשוב. זה לא חשוב כי כל מטרתו של הספר הזה, שני בסדרה יש לומר, הוא בדיוק כמו הראשון בסדרה –  ספוטלס –  להעביר לך את הזמן בנעימים, לקחת אותך למקומות זרים ומוזרים, להעביר את הגיבורה המספרת הרפתקאות מסמרות שיער, כאלה שבסופן (הטוב, כמובן, כי זה טיבו של הספר) תחייכי לעצמך.

ותמשיכי הלאה.

מחר הרי לא תזכרי כמעט דבר.

אז מה היה כאן? איילנד שאפטל שחזרה לחייה הרגילים, או לפחות אלה שהיא רגילה להם, אחרי ההרפתקאות שהיו מנת חלקה בספר הקודם, מהנדסת מחשבים חנונית לגמרי, העובדת בחברה המפתחת איזו תוכנה להגנת מערכות המיחשוב של בנקים, ומנהלת איזה רומן, או סוג של התחלה של רומן, עם אלכס, חנון בפני עצמו.

אלא שערב אחד, או שמא בוקר אחד, מתברר לה כי המנהל שלה התאבד, כנראה, לאחר שהתוכנה, המכונה רובי, נפרצה ובעזרתה נגנב לא מעט כסף מן החברה האם.

ומיד קופצים לחקירה כל מיני סוכנויות ממשלתיות, ואף האיש שנפלה בקסמיו בסיבוב הקודם מגיע כדי לפתור את התעלומה.

הקוראת טסה לשוויץ ואף מבקרת בוואדוז, מתוודעת לפיתויי הכסף הגדול, עד שמתברר מי ומה עומדים מאחורי הגניבה.

ואחרי כל אותם מעללים ישנה התקדמות מה ברומן הבלתי ממומש עם המחסל המקצועי שחטף וסחף אותה בפרק הקודם.

והשאר יסופר בספר ההמשך, שככל הנראה ייקרא ויישכח למדי, כמו קודמיו.

אבל בהנאה.