אחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, או אולי  אף במהלך הקריאה, איני זוכרת במדויק, אצתי לחפש את הקנטטה מס ' 106 – אקטוס טרגיקוס – של יוהן סבסטיאן באך, ובאיזה זמן אף קניתי את הדיסק והאזנתי ליצירה שוב ושוב, עד שכיום אני מכירה אותה כמעט בעל-פה.

אחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, תחבתי אותו למדף הספרים בבית, כדי שיישאר לי לקריאה שניה (מרבית הספרים מוצאים עצמם מחוץ לבית, משום שאין מקום לכולם, ורק אלה שיש סיכוי שאקרא בהם שוב נשארים). עתה, כשאני מתכננת ביקור בקופנהגן, בעתיד הקרוב, הגיע הזמן הזה שנכון לקריאה שניה.

לא זכרתי הרבה מן הספר, רק שהיה מרתק, ועסק במוזיקה, ובאדם אחד שיש לו יכולת שמיעה מופלאה, והוא שומע צלילים ומהויות של אנשים ושל התהוויות ממרחקים גדולים וקרובים. לא זכרתי כמה מעט מוזכרת הקנטטה מס' 106, וכמה הרבה יצירות נוספות מוזכרות בספר, יצירות אותן לא טרחתי לחפש באדיקות שכזו. לא זכרתי עד כמה הספר גדוש בפרטים, עד כדי הליכה לאיבוד כמעט. ומשהו, משהו מן הקסם של קריאה ראשונה אבד, כנראה, לעד.

מן הקריאה הזו, השנייה, אקח לי מקומות שצריך לראות בקופנהגן (מאד חביבה עלי נסיעה בעקבות ספרים), בעיקר כנסיות מן הסתם, אך לא רק.

ועוד קצת מן המוזיקה, מן היכולת המופלאה של הוג לכתוב על מוזיקה בדרך שאינה פרשנות מוזיקלית אלא כזו הנוגעת לכל החושים.

כך, למשל, כתב על השאקונה ברה מינור לכינור סולו של באך  (מתוך הפרטיטה מס' 2):

…השאקונה מחולקת לשלושה חלקים … "היא טריפטיכון, כמו שהיא איקונה של צלילים… תמיד ידעתי גם שהשאקונה עוסקת במוות. …בכל השאקונה כולה אין אפילו תיבה אחת שאי אפשר להצמיד לה את הכותרת "גבר או אישה נאבקים עם כינור". … רה מינור… הוא מדבר על מוות. באך איבד את מריה ברברה ושניים מילדיו. הוא אהב אותם ואותה. הנושא הוא נושא של מוות. תקשיבי לאי הנמנעות, לגורל שאין ממנו מנוס – כולנו נמות. ונסי לשמוע איך כאן, בחלק הראשון, הוא משנה את הרגיסטר, איך הוא משתמש באקורדים של ארבעה צלילים כדי ליצור אשליה של כמה כינורות שמשוחחים ביניהם. הם הופכים לקולות הרבים שנמצאים בתוך כל אדם, בתוך כולנו. כמה מהקולות יוכלו לקבל את המוות, ואחרים לא. ועכשיו מתחיל קטע הארפג'ו הארוך, המסתלסל – התנועה מעל שלושה מיתרים או יותר מחזקת את התחושה של אנרגיה מצטברת. את מצליחה לשמוע את זה? אפשר להישבע שמנגנים כאן לפחות שלושה כינורות.
….
הפרק השני הוא בסולם מז'ורי. רחום. עצב עמוק. הוא היה נוחם לנפשי. באך חווה אובדן, … והוא מצא דרך להתגבר על האובדן הזה. …הנחמהכמעט חוגגת כאן. הוא מצליח לגרום לכינור להישמע כמו חצוצרות. כאן, החל בתיבה מאה שישים וחמש, ממש לפני הרבע השני, הוא מחזק את אפקט תרועת החצוצרות על ידי נגינת לה באצבע השלישית על מיתר רה, יחד עם מיתר לה פתוח. זה מחזק את הצלילים זה נמשך עד תיבה מאה שבעים העיליים של מיתר הלה. …זה נמשך עד תיבה מאה שבעים ושבע. כאן מתחילה השמחה השלווה, העמוקה. השימוש העשיר במתח המוזיקלי יוצר תחושה של כמיהה עצומה. הוא השלים עם המוות. אפשר היה לחשוב שזה יספיק. אבל זה לא מספיק. משהו עוד יותר גדול מתקרב. מתיבה מאתיים ואחת מתחילה החללית להתרומם. הפרק השני מסתיים בקטעי ארפג'ו, כמו הראשון. ועכשיו … לתחילת הפרק השלישי. …חזרנו לרה מינור. …. המוות מהפרק הראשון מופיע שוב, אבל עכשיו לאור הנחמה והחגיגה של השלווה הפנימית של הפרק השני. זאת מוזיקה שמתנשאת אל על, דרך התקרה. זאת דרך חיים שבה המוות נוכח תמיד …." (עמ'  367 – 370)

יש משהו מיסטי כמעט בקריאה בספר הזה, ואפשר להנות ממנו מאד.

קנטטה מס' 106 – אקטוס טרגיקוס, מאת: יוהן סבסטיאן באך

השאקונה ברה מינור מתוך הפרטיטה מס' 2 לכינור סולו, מאת יוהן סבסטיאן באך